למשוררים מותר לשקר. "מיטב השיר - כזבו", כתב משה אבן עזרא לפני 900 שנה. במהלך מלחמת יום הכיפורים כתב חיים חפר: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". הם רק רצו להפיח תקווה. אבל חפר הרגיש שהוא חייב הסבר. "כתבתי את זה מתוך אופטימיות. בלי אופטימיות אי אפשר לחיות פה. לצערי הרב, האופטימיות של אז לא עזרה, ואחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת לבנון וגם כיום לא די לגנרלים. זה קשה להפסיק מלחמות כשאת המדינה מנהלים גנרלים...". המשורר הביע בלשון הבטחה את משאת נפשו. איש לא התכוון לבוא אליו במלחמת לבנון הראשונה בטענות על פיזור המחאות ללא כיסוי.

האם גם פוליטיקאים משקרים מאותה סיבה? כדי "להפיח תקווה בעם"? שטויות. פוליטיקאים יודעים שרוב הציבור יודע שהם משקרים, אבל הם גם יודעים שהציבור אוהב שמשקרים לו, כמו שילדים אוהבים אגדות. כמו שמבוגרים אוהבים קומדיות רומנטיות וסרטים עם סוף טוב. פוליטיקאים נוהגים לשקר ביודעין כדי שיבחרו בהם. והם חשים בטוחים דיים שאיש לא יבוא עמם חשבון. שהציבור מקבל כמובן מאליו הבטחות חלולות שאין שום יכולת או כוונה למלא. במשטר הנהוג בישראל תמיד יהיה לפוליטיקאי המפלט הקואליציוני, או האופוזיציוני. כששואלים ראש מפלגה החברה בקואליציה למה במשמרת שלו קרה ככה, או לא קרה אחרת, תמיד יסביר לך כי אם היה לו רוב מוחלט בכנסת - היה עושה כל מה שהבטיח. אבל כיוון שהוא תלוי ב"שותפיו הקואליציוניים" - לא הצליח. באופוזיציה זה אפילו עוד יותר קל: להבטיח, לא לקיים ולא להיענש. ולהגיד - בפעם הבאה תנו לי יותר כוח, כשאני אשלוט - אני אחסל את חמאס.

אני זוכר את ראש הממשלה רבין לועג לכל מי שהזהיר שערפאת והמחבלים שלו יירו על ירושלים ועל אשקלון. הוא הבטיח שלום גם כשידע היטב מי הוא ערפאת. ואני זוכר היטב את ראש הממשלה אריאל שרון מבטיח כי ההתנתקות "תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל". הוא ידע שאחרי שנצא תהפוך עזה לבסיס טרור ענק. אבל הייתה לו ערימת תיקים פליליים, וכל עוזריו ומקורביו הבטיחו לו שבלי ספין אדיר כזה - הוא ובניו ילכו לכלא. ויש גם קומץ אנשי שמאל קיצוני שאינם מסוגלים להכיר עד היום בכך שההתנתקות הייתה טעות ענקית, שלא לומר פשע. הם בטוחים גם היום כי ההתנתקות שיפרה את מצבנו הביטחוני. הם מתעלמים מכך שחמאס היום מרתיע את מדינת ישראל, שאינה מוכנה לשלם את מחיר חיסול חמאס. שאר אלו שעדיין תומכים (בדיעבד) בהתנתקות עושים זאת בידיעה שזה היה אסון, אבל אסור להודות בכך, כי אחרת העם לא ייתן להם מנדט למהלך דומה ביהודה ובשומרון.

מאותו ביטחון ממש, שהציבור לא יבוא עמו חשבון אם לא ימלא את הבטחתו, גם נתניהו הבטיח, בהיותו באופוזיציה ב־2009, כי כשהוא יהיה ראש ממשלה - הוא ימוטט את שלטון חמאס בעזה. ולכן הבטיח ליברמן: "אם אני שר הביטחון אני נותן לאדון הנייה 48 שעות. או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) והאזרחים או שאתה מת". התקשורת והפוליטיקאים־מנגד מטיחים בהם שוב ושוב את השקרים הללו. אבל לציבור כנראה לא אכפת. 

ולכן גם בני גנץ ממש בימים אלה לא היסס להגיד "הלחימה הבאה מול עזה תהיה האחרונה. בסבב הבא נכריע את חמאס. אם צריך - נסכל את ראשי החמאס ונכתוש את המרחב, נפעל בצורה קרקעית ככל שנרצה". הוא היה רמטכ"ל בצוק איתן. הוא יודע שבקבינט האשימו אותו שאפילו לא הביא המלצות לכיבוש הרצועה, או שהביא אותן ארוזות ב־500 ארונות מתים של חללי צה"ל שהוא צפה כמחיר המבצע (את המצגת שלו מיהר נתניהו להדליף, כאליבי מושלם). והנה - פתאום גנץ נהיה לנו גיבור גדול.

בני גנץ. צילום: תומר נויברג, פלאש 90בני גנץ. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

# # #

הם משקרים. והם יודעים שהם משקרים. לא כי צה"ל אינו יכול להכריע את חמאס, או את חיזבאללה, אלא כי מנהיגי ישראל, וקברניטי מערכות הביטחון, איש בתורו, אינם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך. לא את המחיר הלאומי ולא את המחיר האישי.

השתלטות חמאס על עזה בעקבות ההתנתקות וכתוצאה ישירה שלה, עברה ללא תגובה של ישראל. אולמרט לא רצה להוכיח בעוד מלחמה כי ההתנתקות הייתה טעות נוראה, שלא לומר - פשע. וכבר הסתבך בכישלון הצבאי בלבנון השנייה. וגם כשיצאנו שוב ושוב לסבבי לחימה - נמנעו מנהיגי ישראל מכיבוש הרצועה. הם העניקו לחמאס מאז ועד היום 12 שנים שבהן הפכו את עזה לבסיס הטרור הגדול בעולם. חפור בעשרות קילומטרים של מנהרות ובונקרים, מצויד ברבבות רקטות עם צבא של כ־20 אלף מחבלים. וכל הזמן הזה מספקת להם ישראל מים, חשמל, מזון, תרופות, ברזל ומלט, וכן, גם מיליוני דולרים. 

מעת לעת יוצאת ישראל למבצע צבאי שתכליתו להחזיר את השקט לדרום. מאז ההתנתקות נהרגו מאות ישראלים, חיילים ואזרחים, ואלפים נפצעו. גם אלפי עזתים נהרגו בשנים הללו. רבים מהם מחבלים. חלקם אזרחים. טווח הרקטות של חמאס הולך וגדל. הן מכסות את רוב שטח המדינה. גם כאשר מערכת כיפת ברזל מצליחה ליירט את רובן - מאזן האימה קיים, כי מנהיגי ישראל וראשי הצבא מבינים היטב שבמשך כל סבב הלחימה צפוי ירי רקטות לכל הארץ. אזעקות המשבשות את החיים התקינים בארץ. השבתת לימודים למיליון תלמידים. הרקטות עלולות לשתק שוב את נמל התעופה בן־גוריון, להבריח תיירים. כדי להפסיק את ירי הרקטות צריך להפציץ מהאוויר ומן הקרקע את ערי הרצועה. להרוס אלפי בתים. להרוג גם אלפי אזרחים. ובהם זקנים ונשים וילדים. הרבה יותר ממה שהרסנו והרגנו בעבר. 

אם רוצים להימנע מהפצצות כאלו - יש צורך לכבוש קרקעית את רצועת עזה. אם מפקדת חמאס שוכנת מתחת לבית החולים שיפא - צריך יהיה להשמיד את בית החולים על מאות החולים והפצועים שבו - או להקריב חיילים רבים. במבצע הקרקעי המוגבל של צוק איתן נהרגו 74 ישראלים. אם תרצה ישראל להשמיד את חמאס, יהיו חללינו רבים הרבה יותר, חלילה. מנהיגי ישראל אינם מוכנים לשלם מחירים כאלו, מכאן שחמאס מצליח להרתיע אותנו. 

גנץ מכיר את הנתונים הללו. גם אשכנזי וגם יעלון, גם עמיר פרץ וגם ליברמן וגם נתניהו. ובכל זאת הם מבטיחים להכריע את חמאס. ושזו תהיה המלחמה האחרונה. הם משקרים ביודעין, כי הם יודעים שכללי המשחק שישראל מקבלת על עצמה אינם מאפשרים השגת המטרה בלי לשלם מחיר שאיננו מוכנים לשלם.

הם משקרים כי הם רוצים להיבחר, והם משקרים כי הם יכולים. כי הבוחרים בישראל אינם מענישים את מי שמבטיח ולא מקיים. אז אם כולם משקרים - במי נבחר?

בסוף אדם בוחר שבטית. במי שאנחנו מאמינים שיהיה טוב יותר למי שאנחנו: ימין, שמאל, חילוניים, דתיים, עשירים או עניים. בוחרים כי מדינה צריכה הנהגה. אבל מותר לנו לבקש דבר אחד: לפחות אל תשקרו לנו ככה, בפנים.

tguvot@maariv.co.il