אז אני הולך מדי יום במשך חצי שעה בשכונה, אבל לא מגיע לשום מקום. מולי עוברים כל מיני פרצופים של אנשים שאני לא מצליח לפענח, והם מסתכלים עלי ואני רואה עליהם את החמלה שהם חשים כלפַי, הם שמים לב שלא נועדתי ללכת. ותמיד כשאני חוזר הביתה מההליכה ונכנס למקלחת, מתחת לזרם המים אני נזכר במילים הנצחיות של המשורר דוד אבידן מתוך שירו ״ייפוי כוח״: ״מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת״.
נכנסתי לכלא של בריאות בלית ברירה, העו"ש לא מאפשר לי כרגע למות
בדיקות הדם לא הותירו ברירה וגזרו עלי שינויים בהרגלי התזונה והליכה של חצי שעה. אבל מה הטעם בצעידה האינסופית הזו ולאן היא מובילה, למען השם?
התרעות פיקוד העורף