רבותי, אני מדבר אליכם מן השאול, מן התחתית שמתחת לתחתית, מן האבדון, היכן שהיום נפתח בפיתת כוסמין וטחינה גולמית ומידרדר אל עבר סלט קייל ומרק עדשים ולקינוח עוגיית גרנולה. אין לי ברירה, תוצאות בדיקת הדם חזרו אלי ביחד עם קריאה בהולה מצד הרופאה שלי לקיים פגישה בהולה. ״הנתונים שלך מספרים סיפור מאוד מדאיג״, אמרה לי, ״אתה רק בן 36, והתוצאות שלך מבשרות על עתיד קודר״.
 

זה בסדר, חשבתי לעצמי, מהיום שנולדתי הרגשתי שהגעתי למקום די קודר. נולדתי בתזמון הכי גרוע שיכול להיות בו - מרץ 1983, בשיאה של מה שכונתה ״שביתת הרופאים הגדולה״, שעד היום נחשבת לאם כל השביתות בעולם הרפואה הישראלי. 119 יום היא נמשכה ובמהלכה נטשו הרופאים את בתי החולים, הגישו מכתבי התפטרות ובמקרים מסוימים אף שבתו רעב. בקיצור, האווירה שאליה נפלטתי מהרחם הייתה קודרת למדי. אופטימיות ומתקתקות לא היו באוויר. ייאוש דווקא כן היה.
 

רק שתבינו, האדם הידוע היחיד שנולד יחד איתי באותו היום ובאותה השנה הוא מי שזכה כבר בגיל 34 לכינוי ״המנכ״ל המושמץ באמריקה״, טיפוס נאלח בשם מרטין שקרלי. חלקכם אולי זוכרים אותו בתור הנבלה שרכש את חברת התרופות שמייצרת את התרופה "דראפרים", תרופה חיונית לנשאי HIV, ומיד העלה את מחירה בלא פחות מ–5,000%. מ–13 וחצי דולר לכדור ל–750 דולר. מלאך אמיתי. היום האיש הנפלא הזה נמצא בכלא פדרלי, מרצה עונש של שבע שנות מאסר על הונאות ניירות–ערך וקשירת קשר לביצוע עבירה.
 

למרות הכל, לדעתי אני לא פחות כלוא ממנו - בכלא של בריאות ומלחמה בכולסטרול באמל״ח מתחום מה שמכונה "מזון עם ערך מוסף", מיוגורט שמכיל חיידקים פרוביוטיים טובים ועד פיתות כוסמין וזרעי פשתן.
 

דף התוצאות של בדיקות הדם כלל את המספרים הבאים: כולסטרול - 308. כולסטרול רע - 205.4. שומנים בדם - 288. סוכר בדם - 89. ״אתה רוצה למות ״, שאלה אותי הרופאה בבהלה ונופפה בדף התוצאות. ״רוב הזמן לא״, השבתי לה, ״רק לפעמים, כשאני מרגיש שהחרדה מטפסת לגובה כזה שהיא כבר נוגעת בסטרטוספירה, או כשאני נכנס לאפליקציית חשבון הבנק שלי״. הרופאה דפקה בי מין מבט של רחמים והכריזה חד־משמעית: "אתה מוכרח לראות דיאטנית באופן בהול".
 

כמה ימים לאחר מכן כבר הייתי אצל הדיאטנית שביקשה ממני לעלות על המשקל. 84 קילו. גובה - 1.76 מ', היא אמרה לעצמה ״BMI - 28.1״ ורשמה את המספר על דף. אחר כך הציצה שוב בתוצאות הבדיקות שלי. ״צריך לעשות מהפך״, הכריזה בתקיפות ואני התכווצתי בכיסא. הוא הוציאה דף מודפס עם כל המאכלים הכי נוראיים שהמין האנושי היה מסוגל לייצר (את חלקם הזכרתי קודם לכן) ופתחה אותו בפנַי.
 

״עכשיו בוא נבנה את התפריט שלך״. האמת, בנקודה זו רציתי לקום ממקומי ולברוח כל עוד נפשי בי, אבל אז חשבתי על איך לא מזמן מצאתי את עצמי מזדחל על הרצפה בעקבות כאבים מטורפים בחזה, ממש מתחת למפתח הלב, ואז נשכבתי על הרצפה בלי יכולת להתרומם, והבנתי שכנראה באמת המצב הוא כזה שאני בדרך אל עבר החידלון. והאמת היא שאני לא חושב שאני נמצא בנקודה הנכונה בחיי שבה אני יכול להרשות לעצמי למות. ראשית, מנקודה פיננסית: אם כבר הסוף, אז הייתי מעוניין להיקבר או בבית העלמין של מושב אביגדור - המושב שבו גדלתי - או בבית העלמין של נהלל בצמוד לאבותי, ומדובר בשני מקומות יקרים מאוד לנוח בהם את המנוחה הסופית. החשבון הכולל של מהלך כזה הוא קרוב ל–100 אלף שקל. ואני לא חושב שהעו״ש שלי מאפשר לי כרגע למות.
 

מה גם שאני אישית מטפל בחלקת הקבר של אבא שלי, בטיפוחה. אני נמצא בקשר שוטף עם הגנן שמטפל בצמחייה של החלקה ודואג לכל מה שצריך - מחליף את מחשב ההשקיה כשצריך, בוחר את הפרחים שישתלו בכל עונה חדשה. ואני חושש שאם אלך, איש לא יטפל בחלקה של אבי ובטח לא בחלקה שלי. במיוחד מדאיגה אותי החלקה של אבי, שנמצאת בקו אלכסוני של שניים וחצי מטרים מחלקת הקבר הגרנדיוזית של אילן רמון ז״ל, ולכן חשוב לי שהחלקה של אבי תיראה לא פחות זוהרת ואטרקטיבית. נכון שאילן רמון ז״ל היה טייס מוכשר, אבל למקומות שאבא שלי ריחף בהם בחייו, אילן רמון מעולם לא הגיע. אבי היה טייס פעלולים מזן ייחודי, וזה מצריך טיפוח ברמה הגבוהה ביותר.
 

בנוסף לתפריט העינויים שהדיאטנית הצניחה עלי היא ביקשה ממני לעשות הליכה של לפחות חצי שעה ביום. ״אבל אין לי ממש לאן ללכת״, אמרתי לה בעקבות הבקשה. ״זה לא חשוב, העיקר שתלך, תזיז את הגוף, תמריץ את הדם, תן לו לזרום בעורקים״, היא השיבה.
 

אז אני הולך מדי יום במשך חצי שעה בשכונה, אבל לא מגיע לשום מקום. מולי עוברים כל מיני פרצופים של אנשים שאני לא מצליח לפענח, והם מסתכלים עלי ואני רואה עליהם את החמלה שהם חשים כלפַי, הם שמים לב שלא נועדתי ללכת. ותמיד כשאני חוזר הביתה מההליכה ונכנס למקלחת, מתחת לזרם המים אני נזכר במילים הנצחיות של המשורר דוד אבידן מתוך שירו ״ייפוי כוח״: ״מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת״.