טבח חברון חקוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו כמו טבח קישינב, הרחק מהארץ במקום ובזמן. אבל רב הדמיון בין שני האסונות. בשני המקרים נטבחו אנשים חפים מפשע רק משום שהם יהודים, משום תמימותם, אמונם בשכניהם, ומשום שלא נערכו לסכנה האורבת. גם לא ידעו נשק מהו. הטראומה של קישינב נשתמרה במלוא הכאב, הודות לביאליק: “קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,/ בְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת/ וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים/ אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים./ וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים/ וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,/ בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,/ מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,/ וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים...”
67 נרצחו בחברון, 49 בקישינב – שני פוגרומים קשים, שכה נחקקו בזיכרון הלאומי שלנו. קישינב עוררה מנהיגים ציונים להבין שעל העם היהודי לקחת מכאן ואילך את גורלו בידיו, כי יש רק פתרון אחד ויחיד לבעייתנו הלאומית – שיבת ציון וכינונה מחדש של מדינת היהודים. תמרור אדום נדלק בקישינב, אבל את השואה לא מנע. וגם כיום, וביתר שאת, האנטישמיות באירופה ובאמריקה מרימה ראש, גובה קורבנות, מאלצת יהודים להסתיר סממנים חיצוניים.
90 שנה מאז טבח חברון, והשנאה הרוחשת סביב לעם היהודי ולמדינתו לא פגה. שוב ושוב מנסים הערבים לבצע עוד תרפ”טים. אפשר לטפח חלומות על שלום, אפשר להמשיך במאמצי שלום, אבל המציאות הקשה טופחת על פנינו. גם כיום נכונים דברי משה דיין אל מול עזה ב־1956: “זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".
התרעות פיקוד העורף