כשאת נולדת לתוך נישואים שניים של שני הורייך, הבכורה נלקחת ממך אוטומטית. בכורת–נישואיהם את כן, אבל הם כבר הביאו לעולם ילדים קודם לכן, ובכך את הופכת ללא יותר מילדת סנדוויץ' לא ברורה. ובכל זאת, נהניתי מכך. כשנולדתי, אחת מאחיותי הייתה בת 10. מדי בוקר ביקשה מאמי לקחת אותי, תינוקת שמנמנה עם ירכיים מיוזעות, בעגלתי הצבעונית אל בית הספר שלה, להשיב אותי עוד לפני שיתחילו הלימודים ולרוץ חזרה אל הכיתה. אמי נעתרה לה. אחותי הייתה תלמידה טובה מאין כמותה, היו פעמים שבהן אמי הוזמנה לבית הספר, רק כדי שינזפו בה המורים על ילדתה המתנשאת, זו המתקנת את שגיאותיהם והגהתם. בכל בוקר כזה הייתה אחותי מלבישה אותי בשמלה פרחונית קטנה, מכיוון שמרעמת תלתלי לא יכלה לקלוע צמות, חילקה את שערותי לכמה נתיבים ואספה את שערי בגומיות צבעוניות. לאחר מכן הייתה לוחשת לי "רוצה קצת לק?", ואם נכונים סיפוריה, כששמעתי את המילה "לק" חייכתי (אבל לא כמו למשמע המילים "מטרנה" או "אוכל", אז הייתי צוחקת וצועקת).

אחרי שסיימה לגנדר אותי, הושיבה אותי בעגלה וכך יצאנו שתינו אל בית ספרה היסודי בחולון. בדרך שרה לי שירי חג, סיפרה לי על העצים, הפרחים ונשקה לי בחוזקה בכל כמה מטרים. היא בעצמה הייתה ילדה, ובכל זאת, ברגע שאחזו אצבעותיה השחומות והארוכות בידיות עגלתי, הפכה אוטומטית לאמי. כשהגענו אל בית הספר, זה עם השער הירוק ותמונת האיש הזקן (שלימים יתברר כגואל אדמות העמק - יהושע חנקין), נתנה בידי שקית בייגלה או ביסקוויט שלקחה מהבית ואמרה, "תכף יבואו כל החברים שלנו". אני עוד זוכרת אותם, במעומעם ובמטושטש מאוד, אבל דקות אחרי כן נאספו סביב עגלתי ילדים בני 12 ו–13 שנראו לי כעצומים, גבוהים, גדולים מדי וחייכנים מאוד. הם ליטפו את שערי, טמנו אוזניות ווקמן באוזני והשמיעו לי את אביב גפן, המכשפות ויזהר אשדות.

הייתי האטרקציה שלהם, עד שבאה המנהלת והתריעה שבעוד חמש דקות יישמע הצלצול ומי שלא יגיע לכיתה יינזף. אחר כך העבירה את ידה מלאת הניקוטין על פני, הביטה בהערצה באחותי, שאותה אהבה עד מאוד, ואמרה "תחזירי את המתוקה הביתה, תכף כבר צלצול". בבית, כשטרקה אחותי את הדלת אחרי פרידה מרגשת, אלף נשיקות (עוד לפני שידעתי מי הייתה משפחת אהרונסון) והבטחה שתקנה לי משהו טעים כשתשוב, נוצר ריק פתאום. אחותי החורגת, זו שאני רואה כל יום (השנייה הייתה כבר בת 22 ורק בסופי שבוע הגיעה עם המון מתנות) הלכה אל חבריה והשאירה אותי לבד, מול הטלוויזיה ועם השקט של האם הישנה. שנתיים אחרי כן, כשנולדה אחותי הקטנה, הריק התמלא מעט, ופתאום היינו משפחה של ממש, שתי אחיות בוגרות, ענקיות! ושתיים קטנות, שאת מה שהוריהן לא מצליחים לתת, מנסות להשיג האחיות. אף פעם לא היינו חורגות זו לזו, אפילו לאחר שעזבו שתיהן את הבית, עוד טרם מלאו לי 5, זו בשביל אהבה וזו בשביל קריירה, לא הרגשתי שהן פחות אחיות ביחסן אלי.

***

בגיל 8 כבר הפכתי לדודה, בחדר ההתאוששות בבית החולים וולפסון, הניחו בידַי תינוקת קטנה עטופה בסדין לבן ושערה עומד, כמו מישהו עיצב אותו בג'ל. זה הצחיק אותי, אף על פי שהייתה רטובה עדיין, הנחתי שפתי על מצחה ונשקתי לה. "אני דודה שלך, את יודעת? וכשיהיה לי כסף אקנה לך מלא מתנות". כולם צחקו. לא לקחו זאת ברצינות, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. בכל פעם שקיבלתי דמי כיס, נסעתי אל המרכז וקניתי מתנות להדר, אחיינית שלי, ולמיכל, האחיינית השנייה שבאה שלוש שנים אחרי כן, כפילה קטנה שלי. כשהפכתי לנערה והן הלכו לבית הספר, קפצה אחותי על הזדמנות הפז וביקשה ממני להיות "הורה מלווה" בכל טיול שנתי, מדורת ל"ג בעומר, מסיבת סיום או סתם מפגש כיתתי. אחותי שמרה לעצמה את הזכות ללכת לאירועים המשמעותיים באמת, מסיבות מחזור, קבלת תעודות ומופעי הצטיינות. פעם, באחד מהטיולים לנקבת השילוח, אחזה אחייניתי חזק באגני ואמרה "מרסל, אני מפחדת לצעוד פה".

"מה יש לפחד?", הסתובבתי אליה, לקחתי את ילקוטה, הנחתי את זרועותיה עלי ולאט־לאט הלכנו כשאני סוחבת את משקל גופה. כשיצאנו שתינו, רטובות ומותשות, שלפה מכיסה קופסת ארנב אדומה ואמרה, "אני יודעת שאין לך הרבה כסף כי את בתיכון, אמא אמרה לי, אבל תראי! הבאתי את כל הקופה שלי ונוכל לקנות ממתקים פה בחנות". דבריה חיממו את לבי באותו הרגע, אהבת ילד, מי יכול לה?

כמה דקות אחר כך שכבנו שתינו על מצע הדשא של עיר דוד ובידינו כוסות ברד גדולות ושקיות של גומי צבעוני ומתוק.

"גברת הדר!", צעקה המחנכת הנמוכה והעצבנית, שממנה ניסיתי להימנע בכל מסיבה לאחיינית שלי, "מה את חושבת שאת עושה?". הכיתה השתתקה, אחייניתי החווירה, ואני לא הבנתי מה קורה סביבי. המחנכת המופרכת לא חיכתה לתשובה, נטלה את כוס הברד מידה של אחייניתי, מידי חטפה את סוכריות הגומי וצעקה, "יש ילדים שאין להם כסף! ביקשתי מכם בכל לשון של בקשה לא לרכוש פה כלום!". ראיתי את הדמעות עולות בעיני אחייניתי. חסכונותיה, הרגע ההוא תחת השמיים עם דודתה, רגע אחרי שצלחה מערה מפחידה, ריח האדמה והצחוק שצחקה כשהסתלבטנו על החביתה הגרועה שאמה–אחותה הכינה לנו, את כל זה הפרה המורה בעבור כמה צעקות וצדק חברתי מדומה. שכן, אין הורה מלווה שלא קנה לבנו או לבתו, אבל אנחנו היינו הקורבנות הכי קלים.

"אל תתבאסי", אמרתי להדר, "גם לי יש קצת כסף בתיק, כשנחזור לבת ים, אקנה לך עוד". "אבל אני רציתי לקנות לך", בכתה כשהתרחקה המורה ומחתה דמעותיה באחת ככובשת את בושתה. שעה אחר כך, ליד הכותל, חיפשתי את המורה, דמעותיה של אחייניתי צרבו לי, רציתי להגיד לה שכך לא מתנהגים, וגם אם הצדק עמה יש דרך להביע אותו, רציתי להשתמש בכל המילים הגבוהות שנערה כמוני הכירה, אומנם לא היו הרבה, אבל חשבתי שיספיקו.

בדרך אליה, כשפני מול הכותל, כי יש הסוברים שאסור להפנות לו גב, ראיתי את בני ובנות כיתתה של הדר צופים על מורתם וצוחקים. "איזו מרשעת!", צעק אחד מהם, "אני לא מאמינה, כל פעם היא מרמה אותנו ככה", אמרה אחרת. "מרסל, תראי מה היא עושה!", הצביעה אחייניתי עליה. הסרתי את המטפחת המצניעה מחזי וניגשתי אל המורה מזל (כן, זה היה שמה). היא עמדה מול אישה דתייה המציעה את מרכולתה שכללה מימיות עם תמונת הכותל, צמידים אדומים המרחיקים כל ביש מזל וכובעי סומבררו גדולים שרק ההוא שם למעלה ובין אבני הכותל יודע מאיפה השיגה. "כמה הכובעים?", שאלה המורה, "אמרתי לך כבר, גברת, 25 שקל".

"תעשי לי ב–20, בחייאת, לא רוצה לפרוט 200".

כשהמוכרת נעתרה, בירכה אותה המורה בכל הברכות האפשריות, חבשה את הכובע לראשה וביקשה מאחד ההורים המלווים לצלם אותה במצלמה הדיגיטלית החדשה שלה. "מזל?", התערבתי ברגע המרגש והמכונן, "כן? מה הבעיה? כולם כבר ליד האוטובוס?", שאלה.

"קנית עכשיו כובע? לא אמרת שאסור...?", שאלתי. מזל הביטה מאחורי גבי, כיתה שלמה חיכתה לתגובתה. ופתאום פילחה את שקט הכותל וצעקה: "מי את חושבת שאת, פישרית קטנה? את רוצה שאקבל מכת חום? זו הפעם האחרונה שאת מלווה איתי כיתה! הפעם האחרונה". אחייניתי שוב פרצה בבכי, ניגשה אלי ומשכה את ידי.

לא ויתרתי, ומה כבר היה לי להפסיד?

"טוב, ילדים", קראתי אליהם, "המורה שלכם, שמהיום תיקרא מזל סומבררו, מרשה לכולם לקנות מה שהם רוצים. מי שאין לו כסף שילך אליה והיא תיתן לו". הילדים פרצו בצחוק, גם ההורים המלווים ואני, כמובן, כבר לא יצאתי לשום טיול עם אותה הכיתה.

***

עוד יומיים תיפתח שנת הלימודים, טף עד בוגרים ישובו אל מסגרותיהם, עם תיקים חדשים, מימיות נקיות (חלקן עם תמונות הכותל), עפרונות צבעוניים שהדף טרם פגש ושמחה טובה בלב. מלבי אאחל להם שיפגשו מבוגר, מחנך, שיאיר את דרכם, ינחה אותם במסלול טוב ומכבד וילמד אותם ערכים מהם. יאנוש קורצ'אק כתב "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם". הלוואי ובשנה הזו נשמע רק על ילדים טובים שמלמדים את אחיהם על פרחים ועצים, ופותחים את קופותיהם ולבם בשביל כל נצרך.

שנה טובה!