ב־1 באוגוסט אירעה (עוד) תקרית בגדר ברצועת עזה. התוצאות היו קטלניות. צעיר עזתי שניסה לחדור חוסל. שלושה חיילים נפצעו וזכו להוקרה על לחימתם, ושלושה חיילי גולני הודחו משום שלא חתרו למגע. העזתי שנהרג הוא אידיוט אומלל שלא הבין, או סירב להבין, גם שאין לו סיכוי וגם שמעשיו או מותו לא ישנו מאומה. אפילו לא המוות המצטבר של מאות כמוהו.
כוכבי צודק. עם כוכבית: אכן רק כך ניתן לבנות את הצבא כמכשיר יעיל, והדחה היא תרגיל מנהיגות חינוכי לגיטימי, אלא שאחרי ההסכמה ובחינת האירוע ובעיקר הנסיבות וההשלכות, יש צורך לבחון אם יש בחתירה למגע גם סוג של מידתיות. ברור שהאירוע כולו, שהתנהל שלוש שעות, היה תחת שליטה גמורה של כוחותינו, כשבמהלכן הגיעו למקום כוחות נוספים. ברור שלאותו עזתי אומלל לא היה סיכוי למן הרגע שבו התצפיתניות זיהו אותו. ברור ששלושת המודחים לא ניהלו את הקרב כמצופה. ברור ששלושת הפצועים הסתערו כנדרש. ועדיין יש בעיה כאשר אתה מקדש הסתערות של ראש בקיר על פני ניצול כל האפשרויות בשטח. הרי כל צה”ל היה שם: טנקים, תותחים, מל”טים, חיילים על פי משקל ועזרים טכנולוגיים שאמורים לזהות מחט בערמת שחת. וגם הזמן לניהול הציד היה בלתי מוגבל.
גולני בצה”ל הוא גם שם חיבה מקאברי להסתערות ראש בקיר. תל פאחר ב־67' והחרמון ב־73’ הן דוגמאות לדבקות במטרה וחתירה למגע שאמורות לאותת לכל הצבא שרק כך נלחמים על קיום המדינה. הקרב בתל פאחר אירע 20 שנה אחרי מלחמת השחרור, כשהמדינה בקושי עמדה על רגליה ובתחילת המלחמה נשבו רוחות חורבן. ב־73’ זו הייתה סערת חורבן. ב־2019 מדינת ישראל חזקה דייה כדי לוודא שחיילים לא יסתערו מחשש הדחה או קלון, אלא מצורך אמיתי תוך כדי קרב אמיתי.
התרעות פיקוד העורף