אם נדמה לפעמים שמבצעים צבאיים נוטים לבוא לפני בחירות, יש לזה סימוכין. שמעון פרס יצא למבצע ענבי זעם בלבנון באפריל 1996. בחודש מאי היו בחירות. עופרת יצוקה בעזה החלה בדצמבר 2008. בפברואר נערכו בחירות. עמוד ענן היה בנובמבר 2012. בינואר שאחריו נערכו בחירות.
זו תופעה מעניינת, וכמובן מעוררת חשד. האם לראשי הממשלה שלנו יש נטייה להקריב אינטרסים ביטחוניים, אולי גם מדיניים, על מזבח אינטרסים פוליטיים? אהוד ברק הלך לקמפ דיוויד ולטאבה עם קואליציה מרוסקת בדרך לבחירות. לאריאל שרון היו בעיות משפטיות כאשר קיבל החלטה להתנתק מעזה. קשה למנהיג להוציא את עמו לקרב, כאשר לעם לא ברור אם מדובר בקרב על החיים או בקרב על הפתקים. קשה למנהיג להוציא את עמו לקרב, כאשר יריביו הפוליטיים רומזים, או קובעים במפורש, שהקרב נועד לטובה אישית ולא למטרה ציבורית. 

אלא שבמדינה כמו ישראל, לעתים אין מנוס מהקרב, אין מנוס מהעיתוי, אין מנוס גם מהחשד. מדוע נדמה שקרבות תמיד סמוכים לבחירות? קודם כל, משום שיש קרבות לעתים קרובות, ויש בחירות לעתים קרובות. הסמיכות בלתי נמנעת. בעופרת יצוקה יותר, בצוק איתן פחות. אבל כך או כך, רק לעתים רחוקות יש פער זמנים גדול בין בחירות למבצע, או בין מבצע לבחירות. 
ועוד: בחירות מתקרבות משפיעות על המציאות לא רק משום שמנהיג רוצה לקדם אינטרסים אישיים. לפעמים הדינמיקה אחרת, ועדיין מגבירה את הסיכון להתנגשות צבאית לקראת יום הבוחר: לפעמים דווקא האויב רוצה להכות בישראל לפני שהולכים לקלפי (ואז מתחייבת תגובה). לפעמים האויב משער שיש לו יכולת תמרון מוגברת לפני שהולכים לקלפי (ואז צריך להבהיר שלא). לפעמים ראש הממשלה מזהה שידיו שלו חופשיות יותר לפני שהולכים לקלפי (ומנצל הזדמנות שרצה בה מזמן).
מה מכל אלה התחולל השבוע? קשה לדעת במדויק. כך, משום שראש הממשלה אינו מסביר – מן הסתם אינו חופשי להסביר – לציבור את כלל שיקוליו. מדוע בחר (על פי פרסומים זרים) להכות בשטח עיראק, ולסכן את ישראל בעימות עם האמריקאים, שכוחותיהם הפרושים במדינה חשופים לפגיעה נגדית. מדוע שלח, או אפשר לצה”ל לשלוח, שוב לפי פרסומים זרים, כלי טייס מעל ביירות. האם הוא מחמם את הגזרה מחשש לשיחות מתקרבות בין טראמפ לרוחאני? האם הוא מזהה צורך דחוף באיתותים חזקים יותר לאיראנים? האם זו תעמולת בחירות? האם כל זה אינו אלא צירוף מקרים – כורח כאן, תקלה שם - לא גל מתוכנן שמבשר מדיניות חדשה?
דומה שלכולם יש תשובות, המתיישבות באורח פלא עם עמדותיהם הפוליטיות. מי שמשוכנע שנתניהו נוכל מסוכן, משוכנע שצה”ל מופעל בשליחות אלקטורלית. מי שמניח שנתניהו הוא המנהיג השקול היחיד בסביבה, מעריך שכל המבצעים חיוניים לביטחון ישראל. מי שמנסה לנגח, קובע שישנה פטפטת של רהב. מי שמנסה לגונן, מסביר בידענות שנדרש איתות פומבי. 
השיטה הדמוקרטית מחייבת, לכאורה, שהבוחרים יבינו מה עושים מנהיגיהם ומדוע. אחרת, כיצד יחליטו מי השקול ומי הנמהר, מי האחראי ומי הציניקן. דת השקיפות מחייבת, לכאורה, שראש הממשלה יסביר, ינמק, יבאר את מעשיו, בעיקר כאשר מדובר במעשים הכרוכים בסיכון חיי אדם. אלא שבמציאות אין דרך להסביר ולנמק. ההסתרה היא חלק הכרחי מהתהליך. הערפול הוא מרכיב הכרחי במלחמה הממושכת שישראל מנהלת. ובהתאם, גם החשד הבריא של הבוחרים. חשד בלתי נמנע, שאין ממנו מנוס.
יש לכם עמדה בעד או נגד התקיפה בסוריה? מוטב שתודו, לפחות ביניכם לבין עצמכם, שזו עמדה הנובעת מתחושת בטן, לא מסקנה מנומקת הנשענת על מכלול השיקולים. יש לכם ידיעה ברורה שנתניהו עושה מלחמה משיקולי בחירות? מוטב שתודו, לפחות ביניכם לבין עצמכם, שזו ידיעה שמלמדת עליכם, ועל מידת האמון שלכם בראש הממשלה, הרבה יותר מכפי שהיא מלמדת על ראש הממשלה.