ל"גאולה ולונדון" יש 1.2% רייטינג, אבל ירון לונדון, שהגיש לבד השבוע, הפך לשיחת היום. תקציר המנהלים הוא שלונדון הפרובוקטור אמר שהערבים הם פראי אדם, בתאגיד התחלחלו מגזענותו ודרשו שיתנצל עד חצות היום, מה שגרר ראיון מדובר בחדשות כאן עם דוריה למפל, שבו לונדון התנצל אם פגע במישהו והסביר את דבריו. עד כאן הכל טוב. העניין הוא שמי שנחשף להתבטאותו של לונדון כפי שהוצגה ברשתות החברתיות, בטוח שהוא גבר לבן מבוגר שלא הפנים שהכללים השתנו, ולכן כשל בלשונו. רק מי שראה אותו בתוכנית עצמה יודע שהוא הסביר את דבריו גם במקור, ובכלל - התבטא באופן אינטליגנטי ודי מתקבל על הדעת. אז מה קרה שם?


מה שקורה לנו לא מעט בעת הזאת - אנחנו כבר לא בוחנים דברים כפי שהם, אלא על פי איזה תקציר מסוחרר שצובר פופולריות ברשתות החברתיות וגורר תגובות. ברשתות כמו ברשתות, האמירה המקוצרת של לונדון פרשה כנפיים כעלבון נורא, כאילו שלונדון ביקש ליצור הכללה גזענית ולומר שכל ערבי באשר הוא ערבי הוא פרא אדם. זה כמובן לא נכון, וגם לא מה שלונדון אמר. הוא פירט את כוונתו בבהירות כשהתייחס לתרבות הערבית כרצחנית יותר מתרבויות
מערביות, ודי להביט על איראן, סעודיה, סוריה, הרשות הפלסטינית, שלא לדבר על דאע"ש, חמאס וחיזבאללה, כדי להבין שהטענה בבסיסה נכונה. 


אבל תגובת התאגיד ששוגרה במהירות טענה שלונדון התנהג כ"פרובוקטור עול ימים", ומסאגת ההתנצלות נוצר לו סחריר נוסף. כך, מתוכניות שזוכות לאחוזי צפייה מינוריים, פתאום התרומם שיח, והתאגיד הרוויח. מה הוא הרוויח? תשומת לב. וכידוע, תשומת לב היא המצרך יקר הערך שכולם רודפים אחריו.


# # #


הדיון בתוכנית המקורית היה על סדרת הטלוויזיה "הנערים". אם שמעתם עליה לאחרונה, מן הסתם זה היה באיזשהו הקשר פוליטי. ברשת צצו התקפות על היוצרים, שהם לכאורה חבורה נוספת של וונביז שמכרו את עמם למען 15 דקות תהילה בחו"ל, והראו בפעם המי־יודע־כמה שהיהודים בישראל הם הרעים והערבים הם המסכנים. אישית, מאסתי בנרטיב הסחוט הזה, אבל משהו בדיון עורר את סקרנותי וצפיתי בפרקים הראשונים. כמו דבריו של לונדון שנתפסו
בסחריר, גיליתי שגם הסדרה היא לא מה שחשבתי.


חבל, כי דווקא ההסבר המעניין של לונדון לסיבה שכך נבנתה הסדרה הלך לאיבוד בתוך הספינים. "לא דיברתי על הפלסטינים", הסביר לונדון לאורחיו באולפן, "דיברתי על התרבות הערבית… עשיו שונא ליעקב, זאת העמדה המקובלת, אבל זה לא מעניין, כי זה קורה כל הזמן. אנחנו לא מתרגשים כשערבי רוצח יהודי. אבל כשיהודי רוצח ערבי אנחנו שואלים את עצמנו - רגע, מי אנחנו, אנחנו מפלצות? וגם האומנים האלה רגישים לשאלה ׳מי אנחנו?׳, ולא ל׳מי הם?׳".


בפועל, "הנערים" אינה אנטי־ישראלית ברמה שניתן היה להסיק אותה מההשתלחות ברשתות, אך היא גם נכשלת בהצגת המציאות כפי שהיא. היא מציגה את סיפורו של מוחמד אבו ח׳דיר, שאכן נרצח באכזריות נוראה. אבל אין לנו דרך לדעת ממנה מיהם שלושת הנערים שעל שמם היא נקראת, ושבעקבות רציחתם נרצח אבו ח׳דיר כנקמה. אנחנו לא מתוודעים אליהם או אל הגיהינום הרגשי שעברו משפחותיהם. אנחנו אפילו לא יודעים איך רצחו אותם או מה בדיוק קרה להם. הם רק רקע לסיפור המרכזי, ובעוד שזה לגיטימי, זה בהחלט חבל.


כי ברגע שבוחרים לשאול את השאלה החשובה "מי אנחנו?", כפי שלונדון ניסח ברהיטות ובדיוק רב, כדאי להראות את התסבוכת לעומקה כדי לקבל תשובה טובה. כשמדלגים על תרבות הרצח ועל רגשות הקורבנות הישראלים כדי להתמקד ברגשות משפחת אבו ח׳דיר, זה ממסגר את הסדרה כפוליטית, ולא ככזו שמשקפת את המציאות הישראלית ושואלת "מי אנחנו?" בצורה שחודרת ללבנו כאוכלוסייה. 


בחירות אומנותיות כאלה אומנם יוצרות שיח פוליטי שמזמין צופים, אבל מפספסות את הקהל שאינו משתייך מלכתחילה לאמונות הפוליטיות המיוצגות בסדרה. ואם כבר מדברים על בחירות אומנותיות, אז השחקנים שמגלמים את הורי הנער הערבי שנרצח מבצעים את תפקידם נפלא, בעוד ששאר הדמויות נוטות לסטריאוטיפיות. השוטרים כסת"חניקים, השב"כניק דתי שאינו מזהה את עומק הקיצוניות היהודית, ואילו הגיבור שמתחקה אחרי האמת הוא אנטי־גיבור, צדיק אחד בסדום לכאורה.


אני מתעכבת על זה, משום שהפסקנו להסתכל כך על קולנוע שנחשד בפוליטיקה. כמו הפוליטיקה המפלגת שהחמיצה, כך גם הסדרות שנופלות לאותה חלוקה ישנה. המציאות בעייתית מאין כמוה, והספינים מקבלים תשומת לב אבל לא יפתרו אותה. לא בפוליטיקה המכוערת שניבטת אלינו ממהדורות החדשות, ולא ביצירות שבוחרות להעצים במקום לשנות אותה.


# # #


המצחיק הוא שלונדון עצמו אמר לאחרונה שזה מה שהתוכנית שלו רוצה: להראות שאין תרבות שאינה פוליטית. האם המשאלה התגשמה? למרבה האירוניה, הוא גם התוודה שיצביע עבור הרשימה המשותפת. אבל למה להתעכב על זה? אין מקום לדמויות מורכבות ולסיפורים ארוכים בתרבות הסחרירים הטורפת. 


הפוליטיקלי קורקט כבר דורש להיזהר גם ממה שיצא מהקשרו ויועצם, כמו הגמגומים של גנץ, השחורים והלבנים של בן ברק והשפם של עמיר פרץ. האם בזה אנחנו רוצים להתמקד במקום במורכבות העתיד שלנו, ובשאלה מה עושים עם שני מיליון פלסטינים באיו"ש ועם הצרה הקרויה עזה?


השיח לכאורה נוטש שאלות בוערות למען ערכים, אבל במדיה יש אמירות גרועות בהרבה שאיש לא מתנצל עליהן. בפועל, ה"ערכים" הם שמתנצלים רק כשמשהו תופס ברשת. ספין על ספין על ספין מביאים לסדרה על המצב שלא באמת משקפת את המצב, וגוררים אמירה על הסדרה שיוצאת מהקשרה ולא משקפת את מה שנאמר, וכן הלאה. כולם הרוויחו רייטינג, ואיזה יופי שנהייתה לנו שיחה, אבל על מה? 


צודק מי שטוען שהתרבות הערבית היא במקרים רבים חולה, אלימה ונוטפת שנאה, גם בתוכה פנימה וגם כלפי יהודים שמכונים חזירים וקופים או ממציאי שואה. טועה מי שאומר שזוהי סיבה טובה לשנאה גם אצלנו. צודק מי שטוען שההתנתקות אפשרה לחמאס להתבסס בעזה. טועה מי שאומר שכל ניסיון להסדר הוא טעות ושהסכמי אוסלו הפגומים לא שיפרו את המצב הביטחוני של ישראל בגדה. צודק מי שטוען שיש משהו עקום ביצירה ישראלית שמכוונת לפסטיבלים בחו"ל, שנוטים לשבח כל יצירה על הסכסוך, כל עוד היא מתמקדת באשמת הישראלים. טועה מי שמסיק מכך שזה סבבה להיות עם כובש, גם אם נראה שהמציאות לא מאפשרת כרגע שום פתרון הגיוני אחר.


זו המציאות. בלגן. האם אנחנו חיים בעידן שבו זה פשוט פחות סקסי לשקף אותה? לא בהכרח. כראיה, יש לנו את "פאודה".

tguvot@maariv.co.il