בגדול, זהו הסיפור העתיק על יחסי יהודים־ערבים. כדי שלא ישעמם את כולנו הוא תפס בבחירות החוזרות של 2019 זווית דוחה במיוחד. אם הבנו ש"הערבים נוהרים" בבחירות 2015 היה תרגיל שנועד להפחיד את היהודים, אזי בבחירות ספטמבר הליכוד הולך על הפחדת ערבים. 

הבסיס הוא הסתת ביבים אנטי־ערבית בקמפיין הליכוד ולחץ הפחדה פיזי באמצעות הצבת מצלמות בתוך הקלפי ו"משקיפים" פרטיים מחוצה לה. המשקיפים אמורים לבחון כל מצביע בשבע עיניים. אולי אפילו יצלמו אותו, אולי אפילו יעבירו את תמונתו למדורים עלומים של איזה מוחאבראת. משם זה יתגלגל למקום עבודתו של המצביע הערבי, או לכל מקום אחר שאליו יגיע כדי להסדיר את ענייניו. 

הניסיונות המשותפים של הליכוד ועוצמה יהודית (בינינו, מה כבר ההבדל בין בן ניתאי לבן גביר?) לפסול את הרשימה המשותפת חייבו את הנהגת המפלגה להגיב באורח שיאתגר הן את היהודים והן את הערבים. המוכנות לשותפות של איימן עודה עם כחולבן הייתה אקט מנהיגותי נועז. הוא הוכיח בכך שמבחינתו קמפיין השנאה הדתי־לאומני הוא רעש רקע חלול. ההצהרה שלו בראיון לנחום ברנע אומרת בעצם "אנחנו חלק מהמשחק, וכמו לכל מפלגה יש לנו דרישות. תיתנו - תקבלו אותנו בפנים, לא תיתנו - לא תקבלו ואנחנו בחוץ". 

בצד האמירה "אנחנו חלק מהמשחק" יש חשבון פוליטי קר. עזבו את עודה מסכסוכי פסיק תהומיים בענייני אידיאולוגיה עם בל"ד או אגו אישי. הג'וב שלו הוא להביא מנדטים. אם יביא 15 מנדטים ו־65% הצבעה, הוא יהיה סיפור הצלחה. אם ידשדש במספרים הנוכחיים, יבואו איתו חשבון בהמשך.

סקרים שהורצו בתקופה האחרונה הוכיחו שאחוז ההצבעה הנמוך מקורו במצביעי מחאה. לא רק מוחים אידיאולוגית מבית מדרשו של שייח' ראאד סלאח (5% עד 7%), אלא גם כאלה שרוצים להיות מעורבים בפעילות הכלל־ישראלית ואין להם בעיה להשתלב בקואליציה. השאלה מי הם בדיוק היא עניין לפילוחים מעורפלים, לא בהכרח אמינים, אבל בגדול הם לא מאמינים במפלגות הערביות הקיימות, וזה נתון קשיח. יש למצביעים בעיה באורח שבו המפלגות הערביות מצטיירות כמחוללות מהומות קבועות. בניכוי ההסתה הפרועה כנגדן שמחייבת תשובה, הן בפירוש מגינות על האינטרס של בוחריהן. 

החשבון הפוליטי הפשוט של עודה וחבריו הוא להיות ליד השולחן שבו מחלקים את המנות. מבחינה זו, התפיסה שלהם מנוגדת למנטרה הפלסטינית "קודם סיום הכיבוש, אחריו נורמליזציה". התרגיל הפוליטי שלהם הוא נורמליזציה כדרך להתמודד עם היאהוד. הקיצונים רואים בכך סוג של משת"פיות, אבל משקלם בחברה הערבית הולך ופוחת. 

שיתוף פעולה ערבי־יהודי אמיתי מתקיים כבר כיום בין יהודים וערבים שחושבים יחד כלכלית־חברתית ולכן גם פוליטית. לא עודה ולא אותם מצביעים שאליהם הוא מכוון אוהבים במיוחד יהודים או מפלגות ציוניות, הם פשוט פיצחו את קוד המחוברים של החברה הישראלית: יש לך עמדה, יש לך כסף, כלומר כלכלה עצמאית (לא צריך הרבה, כוח קנייה מספיק), יש לך קשרים, יש לך זמרת־על או כדורגלן־על או אתה אחמד טיבי - אז אתה מחובר, אתה בפנים, אתה משפיע. 

אפרופו "זה הכלכלה, טמבל" - אחד מנזקי קמפיין השנאה הימני הוא הנטייה של ערביי ישראל לצרוך את מוצריהם מחוץ למדינת ישראל. חלק גדול מקניות החגים של ערביי ישראל מתבצעות בג'נין, בשכם ובחברון. מאות אלפי ערבים ישראלים לנים בקביעות בבתי המלון בסיני, עקבה, טורקיה, יריחו, רמאללה ובית לחם. מדובר במיליוני שקלים רבים. התופעה הזו לא פוגעת ישירות בחרדים, במתנחלים ובשאר יונקי עטיני השלטון, הנפגע בגדול הוא עם ישראל. 

אוכלי הערבים

לאחר פרסום ראיון הצהרת איימן עודה, כצפוי, פצחה מקהלת הימין הלאומני־דתי בהמנוני האפרטהייד הקבועים. האכזבה הגדולה של כל מי שרואה בעצמו שמאל־מרכז הייתה מנוסת כחולבן על רקע פסקול של שעטת רגליים מבוהלת. זה מתסכל, משום שלאחר הבחירות באפריל הגיעו בכחולבן למסקנה שהמפלגה טעתה ביחס המתנכר שלה לבוחרים הערבים. הוקמו 50 סניפים ברחבי המגזר, וגנץ פצח בשיחות עם עודה וטיבי על שיתוף פעולה. 

ההחלטה של גנץ ועפר שלח, למרות התנגדות יעלון, לאפשר לעודה לנאום בהפגנה נגד נתניהו ברחבת מוזיאון תל אביב, תרמה לאמון. גנץ התראיין בערוץ ערבי באינטרנט. אף על פי שנתניהו תקף אותו, גנץ לא נרתע והשיב לו, וחברי הכנסת הערבים רשמו זאת לפניהם. 

אלא שאיימן עודה וחבריו לא קראו נכון את שמיכת הטלאים של כחולבן בזמן בחירות. חלקם פרומים, חלקם פועים בקול ענות חלושה. חלקם, כמו גנץ, מנפנפים ברקורד הלוחמני שלהם כתריס בפני האשמתם כאוהבי ערבים. אני לא יודע כמה ערבים גנץ הרג. אני בטוח שאף מצביע, כולל מי שמכיר אותו אישית, לא קונה את הפוזה של "אני אוכל ערבים". מה שבטוח הוא שגנץ הרג יותר מליברמן. עכשיו שאלו כל אדם ברחוב מי מבין השניים הוא הקילר, ואז אולי גנץ יבין שצלף פוליטי הוא לא. הוא אולי מכוון לראש של ליברמן אבל פוגע בברך של עצמו. חוץ מזה שהתפארות מעין זו היא עניין דוחה כשלעצמו גם אם עומדת מאחוריו כוונה פוליטית קרה לכייס מצביעי ימין. 

ואם כבר בליברמן ובערבים עסקינן, אזי לא נשכח כמובן את הראשון שזיהה את פוטנציאל השנאה בקרב אנטישמים יהודים והפגין גסות רוח גזענית בלתי תיאמן. מצד שני, ליברמן התחיל לזייף ידידות נצח עם החרדים, אז לך תדע. יש קונצנזוס מגונה שאומר שמותר לשקר בבחירות. לא כולם משקרים, וגם לשקרנים המועדים נפלטת מדי פעם אמת כלשהי, לכן זמן בחירות הוא נייר הלקמוס לבחינת עמדות ומטרות. כל מה שנאמר אצל שותפי התרגיל של עודה, מנתניהו, עבור בגנץ ועד איימן עצמו, הוא טקסטים של בחירות ושיקול קר מה יביא לי קולות מחר. מחרתיים שחר של יום חדש. 

מה שיישאר איתנו הוא משקעי הגזענות והשנאה. בניגוד גמור לתפיסה שאומרת שמסרים עמומים עובדים, בישראל של היום גזענות היא בונוס כמעט הכרחי. בימין מנפנפים בפצצת השנאה שלהם לערבים בראש חוצות: אנחנו גזענים גאים, ומי שלא מסכים שמאלן ובוגד. השמאל־מרכז, בדומה למדיניות העמימות הגרעינית של מדינת ישראל, רומז שגם לו יש פצצה ובינתיים הוא מסתתר תחת מטריית העמימות.

כצפוי, לבסוף גם ראשי המפלגה המשותפת דחו את הרעיון ("אחרי הבחירות", כלשון ההודעה המשותפת) אבל את הנאמר אין להשיב, והמשפט של עודה יהדהד גם בעתיד.

tguvot@maariv.co.il