ביום שלישי השבוע, כמה דקות לפני אחת עשרה בלילה, הגיע מתאבד נושא מטען נפץ למחסום משטרה בדרום־מערב עזה, באזור מסחרי הומה. הוא התקרב לשוטרים ופוצץ את עצמו. שניים מהם נהרגו מיד, השלישי נפצע. פחות משעה אחר כך חזר הפיגוע על עצמו באזור החוף. מתאבד שני קרב למחסום משטרתי בשכונת שייח' עג'לין, התפוצץ והרג שוטר. 
עוד לפני שדמם של שלושת לובשי המדים יבש בזירת הפשע, הבינו בחמאס כי נקלעו לצרה צרורה. חקירה אל תוך הלילה חיזקה את ההשערות. ההאשמה הפומבית הופנתה כלפי הציונים, אבל כולם ידעו שהיא מופרכת. אחדים הצביעו על דאעש והחוגים הסלפים, ויש אף שהרחיקו עד הרשות הפלסטינית ברמאללה, או חסידיה ברצועה. אבל הסימנים הלכו והתחזקו, והצביעו על האחים מן הג'יהאד האסלאמי. אלה גייסו לטובתם, כך נראה, התארגנות סלפית, שמהם נלקחו המתאבדים. ספק אם ידעו שני המבולבלים הללו מי מפעיל אותם ומדוע. עבור חמאס, הגילוי מביש לא פחות מהאובדן.

שעה מתום מתקפת הטרור פרסם איסמעיל הנייה הודעה לציבור והצהיר שהמצב בשליטה. הוא ידע כי מתכנניה רצו לשגר מסר לחמאס ולמצרים, ולא יותר מכך. היה זה שיא בסדרה של פעולות מרחיקות לכת שביצע הג'יהאד באחרונה. הם וחמאס יודעים לאחד שורות נגד ישראל בזמן מלחמה. בימי שגרה, לעומת זאת, תמיד שררה ביניהם מתיחות, אבל נדיר שהקווים האדומים נחצו. עתה נפתח חשבון חדש. 
מדובר במאבק סמוי מהעין, מזוהם כמו במאפיה, שבו בוחשים צדדים שונים בעזה ומחוצה לה. בשורה התחתונה, הג'יהאד האסלאמי רוצה לשדרג משמעותית את מעמדו ברצועה. לא עוד האח הקטן והצייתן של חמאס, אלא מבוגר סמכותי. כזה שייהנה גם הוא מהדולרים הקטארים, כאשר יבואו, ולא רק מן הפירורים. הוא רוצה מעתה שותפות בהחלטות אסטרטגיות וחופש פעולה רב יותר. 
לא בובה של איראן
השינוי במדיניות הג'יהאד החל מתחזק לפני שנה. לארגון מונה מפקד חדש, זיאד נח'אלה, ממקימי הזרוע הצבאית, אסיר לשעבר מעזה, שאותו גירשה ישראל ללבנון. הוא החליף את רמדאן עבדאללה שלח, שכיהן 23 שנים בתפקידו. עם כניסתו, החל לנקוט עמדה עצמאית. קל להתפתות ולומר כי האיראנים עומדים מאחורי האסרטיביות שאחזה בו ובאנשיו. אבל לארגונים האלה יש גם אג'נדה משלהם. נח'אלה איננו בובה איראנית. הוא לוחם ותיק, שרוצה להימנות עם השורה הראשונה של מנהיגי העם הפלסטיני. כדי להטביע את חותמו, עליו לאמץ מדיניות ייחודית ולהצטיין בפני פקודיו ואף מול אויביו. הוא לא יוכל להטביע חותם אם ימשיך לחסות בצל יחיא סנוואר, הצעיר והפחות מנוסה ממנו. כדי לטפס לליגה העליונה עליו להפגין מנהיגות ולהוביל את חמאס, או לפחות להוביל בצדה. ייתכן שזה יעלה לו בסכסוך עמם, אולי אף יעלה בחיי לוחמים, ייתכן גם בחייו. אבל נכון לעכשיו, מפקד הג'יהאד בדמשק רוצה עבור אנשיו מקום בליגת־העל.  
במקרה או לא, הצרכים של נח'אלה ושל יד ימינו אכרם עג'ורי, מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, עולים בקנה אחד עם אלה של האיראנים. טהרן משתוקקת לנקום בישראל על המהלומות שהיא מעניקה לה בנדיבות יתרה בעיראק, בסוריה ובלבנון, ורצועת עזה היא זירה נאותה כדי לסבך את ישראל בצרות. לקלקל לנתניהו את מערכת הבחירות, לזרוע פחד בתושבי הדרום, ולהוליך באף את ראשי חמאס, המתעקשים להטריד את ישראל אך מעט, כי אולי יחלצו ממנה ויתורים והקלות בסגר. 
אבל הבעיה סבוכה ומפתיעה עוד יותר. באותו זמן שבו ישראל וחמאס התקוטטו באבנים, במטענים ובבלוני תבערה, הן כוננו ערוץ שיחה. זה יותר משנה שהן מדברות ברציפות. בעקיפין אומנם, אבל מדברות. מסרים נודדים מירושלים לעזה ולהפך כמעט על בסיס שבועי. לעתים קרובות אלה מסרים של איום וסרבנות, אבל לפעמים הם נוגעים להסכמות או נועדו להרגיע את השטח. הדינמיקה הזו, שבה צד אחד מאזין לצד השני ושוקל את צרכיו, לא התקיימה מעודה ביחסים בין ישראל לחמאס. עד היום הן נהגו לשלוף, לירות, ולפרוש הצדה ללקק את הפצעים. 


אחראי לשינוי. זיאד נח'אלהאחראי לשינוי. זיאד נח'אלה


 
איני בא לצייר כאן מגמת התקרבות רבה. אלה אויבים שהמשטמה שולטת ביחסיהם. אבל אופי היחסים השתנה. הם הפכו מדו־שיח אלים בין חירשים, לדיאלוג עצבני של הקשבה הדדית. בחמאס וגם בישראל לא רוצים מלחמה. מערכה נוספת, כמו ב־2014, עלולה למוטט את שלטון חמאס ולהפוך את הרצועה לארץ מיליציות (היא עשויה להידרדר לשם ממילא, אם דבר לא ישתנה בשנים הקרובות). שתיהן אף חוששות מקריסתה ההומניטרית. 
הדינמיקה הזו, וערוץ התקשורת הרציף, הצילו את האזור כמה פעמים מהידרדרות. אין זה מקרה שבשנה האחרונה לא פרצה מלחמה, למרות שלל העילות שהוליד השטח והאווירה ברחוב הישראלי שדוחפת לכך. יותר מפעם אחת ביקשו ראשי חמאס מישראל לנצור את האש בהפגנות הגדר. אם האצבע שלכם תחדל להיות קלה, אנחנו מצדנו נדאג שהאלימות תהיה נסבלת. כל זה הביא את הג'יהאד למסקנה כי ישראל וחמאס מנהלות סוג של תיאום ביטחוני אקסקלוסיבי בתיווך המצרים. פרשנות שאינה לגמרי מופרכת.   
יש מבוגר אחראי
החודש האחרון היה מסוכן במיוחד. בג'יהאד החליטו להפוך את השולחן ועשו לשם כך הכל. הם ירו רקטות, שלחו חוליות חמושות, השליכו מטענים על הגדר, ולבסוף רצחו לובשי מדים מאחיהם. מטחי הרקטות, כמו זה שנורה לעבר שדרות ביום ראשון, נועדו להשפיל את ישראל ולגרור אותה להכות בחמאס. 
ישראל אספה ללא הרף מידע על המתרחש והוסיפה עליו מסרים מעזה שהעבירו המצרים. היא הבינה כי הג'יהאד הניחה מלכודת לה ולחמאס יחד, ולכן אימצה מדיניות הכלה. קרו נסים, וגם סיכולים, והנה הגענו לכאן בלי שמזימות הג'יהאד האסלאמי יעלו יפה. חמאס מצדה השקיעה מאמץ למנוע חדירות לשטח ישראל, שמא הן ימיטו עליה תקיפות תגמול. באחד המקרים נהרג בטעות מאש צה"ל פעיל מכוח הריסון בגבול, בעת שרדף אחר חוליה של הג'יהאד שניסתה לחצות את הגדר. 
 
אצלנו ואצלם, הציבור מתקשה להבחין במציאות המשתנה, ולכן היא גובה משתי ההנהגות מחיר פוליטי. בישראל מלגלגים על נתניהו ומאשימים אותו בעידוד הטרור, כי הוא מאשר את תשלום המיליונים הקטאריים לחמאס. זוהי תמונת ראי למתרחש בעזה; שם מאשימים את סנוואר כי הוא מקבל את הדולרים, ובתמורה שומר את גבולה של ישראל.     
חמאס וישראל למדו לקרוא זו את זו, ולא להיחפז במצבי חירום. הקרדיט על כך שמור למצרים. הם הצליחו לשכנע את שני הצדדים כי יש בזירה מבוגר אחראי, יועץ זוגיות מיומן, שאפשר לסמוך עליו בעתות חירום, וגם לקבל עצה טובה. הבעיה היא שבזוגיות הזו יש גם צלע שלישית. היא תובענית, אינה מרפה, ויש לה גיבוי מוצק מהוריה. 
איך שגלגל מסתובב לו. חמאס, שבנתה מוניטין על גופות ישראלים שאותם רצחה בפיגועי התאבדות, מוצאת את עצמה קוברת את חלליה שנהרגו בשיטה שהיא עצמה פיתחה. היה מעניין לקרוא שלשום את הודעת משרד הפנים בעזה, שהכריז כי המתקפה בוצעה בידי שני מתאבדים. התאבדות אסורה על פי האסלאם, ובחמאס בחרו במילה הזו כדי לשלול את הלגיטימציה ממעשיהם. כאשר צעירים פלסטינים עם חגורות נפץ התפוצצו בנתניה, בירושלים, בחדרה ובעפולה, והנרצחים היו יהודים, את המפגע הם כינו "שהיד", חלל קודש, וראו במעשהו הקרבה עצמית. אבל כשיורשיהם התפוצצו השבוע בעזה, וטבחו בפלסטינים, לפתע הודבקו להם כינויי גנאי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל 
tguvot@maariv.co.il