דווקא ערב בחירות בישראל שווה להביט לעבר בריטניה, שמלמדת את העולם שיעור חשוב על מגבלותיו של ההמון. האם החלטת הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי נכונה או לא נכונה? אין תשובה לשאלה הזאת בלי תשובה לאלף שאלות אחרות, על זהות וערכים וסדרי עדיפויות. האם החלטת הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי נוהלה כראוי? נדמה שהמשבר הפוליטי המתמשך מאז התקבלה ההחלטה הזאת מעיד שלא. היא לא נוהלה כראוי. בעיקר, משום שנמסרה לציבור בהצבעה ישירה. 
ברקזיט היא החלטה מורכבת, שהשלכותיה ארוכות טווח. זו החלטה מהסוג שמחייב התעמקות, דיון, הבנה. זו החלטה שלשמה בדיוק מתקיימות בחירות, ונשלחים נציגים לפרלמנטים. הציבור לא יכול להתעורר כל בוקר ולהחליט מה יהיה גובה המס החודש, עד כמה צריך להוריד את מחיר הדלק, האם שיירה זו או אחרת בסוריה מחייבת תקיפה, כיצד נכון לחזק את היחסים עם סין בלי פגיעה ביחסים עם ארצות הברית, מה משקל היחסים הנכון בין הנבחרים לבין מערכת המשפט, האם יש צורך בחוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. כל אלה בעיות מורכבות. רובן פחות מורכבות מברקזיט, אבל מורכבות מספיק. כל אלה בעיות שהצבעה של כן ולא משטיחה אותן ומייצרת משבר. 

במידה רבה, זהו המשבר שעובר על כלל הדמוקרטיות בעולם. משבר שעיקרו הפרת האיזון בין מה שמנהל העם לבין מה שמנהלים נבחריו. העם רוצה לדעת הכל – בשם השקיפות, להביע דעה על הכל – בשם הרשתות החברתיות, לקבוע הכל – בשם הדמוקרטיה. העם רוצה, אבל לא יכול. כאשר נמסרות לידיו החלטות, התוצאה אומללה. כאשר המערכת הפוליטית נדרשת ליישר קו עם כל גחמה חולפת שלו, התוצאה עגומה. 
לא במקרה ישראל הולכת לבחירות בפעם השנייה בתוך שנה. לא במקרה, גם בריטניה בדרך לעוד סבב, או לפרישה חפוזה מהאיחוד, או למי יודע מה. בשעת הכתיבה, עוד לא לגמרי ברור. זה מה שקורה כשהציבור דורש לדעת יותר, להחליט יותר, להיות מעורב יותר בניהול יומיומי של עניינים מורכבים. זה מה שקורה כאשר הציבור מאבד את אמונו באנשי המקצוע. כן – גם פוליטיקה היא מקצוע. 
מדברים אצלנו הרבה על תהליכים מסוכנים של אובדן אמון במערכת המקצועית. מדברים הרבה – ובצדק – על הדה־לגיטימציה שעושה השלטון לשופטים ישרי דרך, ליועצים משפטיים חרוצים, לעיתונאים שעושים את עבודתם, ליריבים אידיאולוגיים עיקשים. מדברים מעט מדי על הדה־לגיטימציה שעושים כל אלה, ואיתם כלל הציבור, לפוליטיקאים. נכון, הם לא תמיד ישרי דרך, לא תמיד חרוצים, לא תמיד בעלי אידיאולוגיה נחרצת. סתם נבחרי ציבור ערמומיים, ציניקנים, תאבי כוח, שצריכים לקום בבוקר ולקבל החלטות. זה תפקידם. 
זה תפקיד שמחייב לא מעט אקרובטיקה אישית וערכית, שמחייב פשרות ועסקות מאחורי הקלעים, שמחייב מידה של דיסקרטיות. זה תפקיד שכדי לעשות אותו כראוי, אי אפשר שכל שיחה תוקלט ותושמע לכלל הציבור. זה תפקיד שמצריך מרחב של גמישות, מעשית ורעיונית. נסו את שיטת משאל העם בנוסח ברקזיט, כן או לא, על המערכת הפוליטית. התוצאה תהיה דרך ללא מוצא. 
האם אתם בעד או נגד קואליציה עם חרדים? הרוב נגד. האם אתם בעד או נגד קואליציה עם ערבים? הרוב נגד. האם אתם בעד או נגד ממשלת אחדות? הרוב נגד. האם אתם בעד או נגד לשבת עם נתניהו בממשלה? ייתכן שהרוב נגד. האם אתם בעד או נגד רוטציה בין גנץ ללפיד? הרוב נגד. הנה, העם אמר את דברו. נסו לעשות מזה קואליציה. נסו לעשות מזה שלטון. נסו יציבות. קשה? בטח שקשה. כי על כל השאלות האלה, בדיוק כמו על ברקזיט, אין תשובות סגורות של כן ולא. יש רק תשובות פתוחות של כן־אם, ושל לא־בהתחשב־ב, ושל אולי, ושל תלוי־מתי, ושל נראה־ונחליט. בדרך לקלפי, כדאי לזכור גם את זה.