ברצוני לעמוד על תופעה המשותפת למלחמות/ מערכות אחרונות שניהלנו בדרום ובצפון, והמשמעויות העולות מכך. כוונתי לצוק איתן מול חמאס בקיץ 2014, ולמלחמת לבנון השנייה מול חיזבאללה בקיץ 2006. מבצע צוק איתן היה השלישי בסדרת מבצעי צה"ל נגד חמאס. הוא היה הארוך ביותר במשך הזמן שלו, ונפלו בו יותר חיילים מאשר בשני המבצעים שקדמו לו, אך אחריו באו שלוש שנים של שקט כמעט מוחלט בדרום.

בואו ניתן למספרים לדבר. אחרי עופרת יצוקה (סוף 2008, תחילת 2009) ועד עמוד ענן (נובמבר 2012) נורו מהרצועה כ־1,450 רקטות ופצצות מרגמה; מעמוד ענן ועד צוק איתן נורו מהרצועה למעלה מ־400 רקטות ופצצות מרגמה. ומול אלו, אחרי צוק איתן, במשך כשלוש שנים וחצי (עד 31 מרץ 2018) נורו משטח הרצועה לא יותר מ־59 רקטות ופצצות מרגמה, כמעט כולן לא על ידי חמאס. במילים אחרות: במבחן התוצאה המקווה של שקט ליישובי הדרום, צוק איתן הוא בשלב זה המבצע המוצלח ביותר. בלי "הסדרה", בלי הסכם, שמר חמאס על שקט. 

ומכאן לצפון. במלחמת לבנון השנייה, ניהול המלחמה על ידי המטה הכללי, והלחימה בשטח על ידי היבשה, היו כושלים, ובכמה מקרים מבישים. אבל במבחן התוצאה המלחמה הזאת הביאה לשקט מוחלט בגבול הצפוני, ממש עד הימים האחרונים. ייתכן מאוד שהוא נובע מהנחיה תקיפה של איראן לחיזבאללה לא להסתבך יותר עם ישראל, אלא ביום הדין. ייתכן שהוא נבע מהשמות שעשה חיל האוויר בדאחיה של ביירות. קשה להתווכח עם המציאות השלווה של הצפון זה 13 שנים.

עבור האוכלוסייה שלנו בדרום ובצפון, שנות השקט היו כמובן שנות ברכה. אבל ברמה הלאומית, מדינת ישראל שילמה מחיר עבור השקט. השקט בדרום לא נוצל על ידי חמאס לשיקום כולל של נזקי המלחמה והעלאת רמת החיים של האוכלוסייה, אלא לשיקום והתעצמות צבאית בלבד, כמותית ואיכותית. בצפון התמונה דומה אך גם שונה: השקט נוצל בצורה מקסימלית לצבירת כמות אימתנית של רקטות וטילים מאיראן ומסוריה, ובניית מנהרות התקפיות לתוך הגליל (יכולת שצה"ל חיסל). ובו בזמן, בעזרת כסף איראני שיקם חיזבאללה ופיתח את יישובי האוכלוסייה השיעית (בכלל זה יישובי דרום לבנון שנפגעו קשות במלחמת לבנון השנייה), והקים מערכת אזרחית של מוסדות עבור האוכלוסייה השיעית. הוא דואג לה, הוא רואה עצמו כמגן האוכלוסייה הזאת בפרט, ומדינת לבנון בכלל. בזה הוא שונה מחמאס. הוא גם שונה בכך שהוא שלוחה נאמנה של איראן. לחמאס הרבה פחות חשובה הדאגה לשלום האוכלוסייה האזרחית הנתונה למרותו, ולכן היד שלו קלה יותר על ההדק.

כמובן שגם צה"ל התעצם ושיפר את יכולותיו והשיג עליונות מודיעינית בולטת במרחב. אבל זה לא מפחית מחומרת האתגרים הביטחוניים, בראש ובראשונה מהצפון. לדעתי, ההכרעה האמיתית צריכה להיות בצפון, בוודאי לא בדרום. אם מלחמה (בין אם תיכפה עלינו, בין אם מלחמת מנע, בין אם ניגרר), אז בצפון. אם במשך הרבה שנים נתנו עדיפות לשקט על פני מניעת ההתעצמות של חיזבאללה, הרי שהגענו עכשיו למצב שבו הציווי הביטחוני העליון הוא למנוע התעצמות חיזבאללה בייצור סדרתי של טילים מדויקים.