"המחלה הסופנית" הזו, שמתבטאת באובססיה, בלחץ ובצורך לשלוט בתקשורת כאילו הייתה חזות הכל, אובחנה אצל נתניהו כבר בתחילת הקדנציה הראשונה שלו בשנת 1996. מאז, ככל ששנותיו בתפקיד התארכו, עם ניצחונותיו החוזרים, היא הלכה והחמירה, ביחס הפוך לחלוטין למידת האוטוריטה שכבש, להישגיו ולמעמדו. אינני חושב שהדבר קשור לחקירות המתנהלות נגדו, לפרסומים ולהדלפות - אלא לתפיסה המעוותת שלו, שלפיה כל הכלים בארגז הכלים של הדמוקרטיה (בית המשפט, הפרקליטות וגורמי אכיפת החוק, מבקר המדינה, כלי התקשורת והאופוזיציה) מפריעים לו לתפקד ולא מפנימים את שלטון היחיד שלו. אפשר להתבונן בו, לנסות להבין למה ומדוע, אך ספק אם תימצא לכך התשובה.
בינתיים, הניבה האובססיה של נתניהו גם שתי טיוטות של כתבי אישום, תיק 2000 - בשל הדיאלוג המוקלט עם נוני מוזס בענייני קח ותן, ותיק 4000 - הסבוך הרבה יותר, שעיקרו הטבות המיליארדים לבזק תמורת פינוקים באתר וואלה. ולמרות כל אלה - האובססיה רק מחריפה והולכת, והיא כנראה חשוכת מרפא.
שבועיים אחר כך, שוב לאחר הפ"א השבועית, סיפר שר הביטחון שהעניין חזר על עצמו בבוקר ובעוצמות גבוהות יותר. "אני אעזוב, איציק, אחזור לצבא, תמנה מישהו ואחפוף אותו, לא טוב שתריב עם נתניהו על שטויות", אמרתי. ואז מרדכי חייך ואמר: "אבי, אם יש משהו שביבי מבין בו, זה תקשורת. היא ממלאת את כל עולמו, אם הוא רוצה שתעזוב ומתעסק בזה בפ"א עם שר הביטחון, כנראה שהוא מבין טוב ממני שאתה עושה עבודה מצוינת. אתה לא הולך לשום מקום", פסק, ועבדנו יחד ארבע שנים.
לצד הפעילויות המוצדקות והצורך לחשוף מודיעין באופן מושכל לצורכי הסגרה, הפללה, השחרת איראן ורכישת לגיטימציה בעולם לפעילותנו - צריך עכשיו בעיקר לחזור לשקט, לחשאיות ולעמימות.
מראהו של עלם החמודות דביר שנרב משתחרר מבית החולים כשהוא מדדה על קביים, ריגש אותי מאוד. דביר, אחיה של רינה ז״ל שנרצחה בפגוע במעיין דני הוא - כמו אביו - חובש במד״א והשיחה שערכו ביניהם תוך כדי התופת על האפשרות להשתמש בציצית כחוסם עורקים יעיל - צמררה אותי.
גם באירוע הטרגי הזה, כמו בנוספים, אני מוצא עצמי ניצב ומשתאה נוכח תעצומות הנפש שמפגינים בני המשפחות השכולות בנחמה שיקיריהם הם ״הרוגי מלכות״. התנהגותם האצילית מקרינה דבר מה שנפלא מבינתי. אלוהים שבשמיים, מניין הם מביאים את הכוחות הללו?
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף