הפרעות בשידור: לפני כשנתיים, בשיחת טלפון לילית, הסביר לי ראש הממשלה בנימין נתניהו באריכות ובהיגיון מדוע אינו זקוק יותר לתקשורת המסורתית, וכיצד הפכו הרשתות החברתיות ובעיקר טוויטר לכביש עוקף (או אולי ישיר ומהיר) אל הציבור.
 
הוא צדק, אבל לפעמים זה נראה כמו "מחלה" ואובססיה. סהדי במרומים שאינני מבין כיצד אדם בעל ותק, ניסיון ומעמד כשל נתניהו ממשיך לעסוק בסוגיות יסוד לאומיות, כגון מי יערוך את הרצועה של אחר הצהריים בתאגיד, מי יגיש בליין־אפ של גלי צה"ל, איזו שעת שידור תימסר לאראל סג"ל ומי ישדר היכן ומתי.
 
כבר בראשית הקדנציה הקודמת, כשנטל לעצמו - לצד התפקידים השוליים של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הבריאות - גם את התיק הבכיר הנכסף של שר התקשורת, ולאחר שהחתים את כל שותפיו הקואליציוניים על מסמך שלפיו הוא הקובע היחיד בנושאי התקשורת, היה ברור שהעניין ייגמר בכי רע.

בנימין נתניהו. צילום: אבשלום ששוני

 

"המחלה הסופנית" הזו, שמתבטאת באובססיה, בלחץ ובצורך לשלוט בתקשורת כאילו הייתה חזות הכל, אובחנה אצל נתניהו כבר בתחילת הקדנציה הראשונה שלו בשנת 1996. מאז, ככל ששנותיו בתפקיד התארכו, עם ניצחונותיו החוזרים, היא הלכה והחמירה, ביחס הפוך לחלוטין למידת האוטוריטה שכבש, להישגיו ולמעמדו. אינני חושב שהדבר קשור לחקירות המתנהלות נגדו, לפרסומים ולהדלפות - אלא לתפיסה המעוותת שלו, שלפיה כל הכלים בארגז הכלים של הדמוקרטיה (בית המשפט, הפרקליטות וגורמי אכיפת החוק, מבקר המדינה, כלי התקשורת והאופוזיציה) מפריעים לו לתפקד ולא מפנימים את שלטון היחיד שלו. אפשר להתבונן בו, לנסות להבין למה ומדוע, אך ספק אם תימצא לכך התשובה.

בין 12 ו-13
 
המסר שניסה ראש הממשלה להעביר השבוע לערוץ 12 (קשת), כשפתח במתקפה נגד עורכיו הראשיים, נגד בעליו ונגד העיתונאים העובדים בו, וקרא לציבור להחרים את הצפייה בערוץ - לא נקלט בערוץ 13 (רשת) המתחרה. ביום שלמחרת "חטף" נתניהו פרסום דרמטי של הקלטת שיחה הזויה (ואולי פלילית) שקיים עם שר התקשורת איוב קרא. 
 
הקריאה הפומבית לציבור להחרים כלי תקשורת מרכזי וההנחיה לשרי ממשלתו שלא להופיע בכנס של הערוץ הן שלב נוסף בהתפתחות "המחלה" שבה לוקה נתניהו. הקריאה לא נומקה חלילה בפרסומיו של גיא פלג (שעשה עבודה ראויה, מקצועית ונטולת פניות ואשר סובל מגידופים, העלבות ואיומים), אלא בשל הסדרה "הנערים". בייאושו, ניסה נתניהו להלך אימים גם על בעלי המניות בקשת, בתקווה שיחששו לגורל עסקיהם הרבים ויפעילו לחץ על העיתונאים. אין חשש שזה יקרה. מהדורות החדשות הטלוויזיוניות שלנו עושות לרוב עבודה עיתונאית טובה, מקצועית ונטולת פניות.
 
בינתיים, הניבה האובססיה של נתניהו גם שתי טיוטות של כתבי אישום, תיק 2000 - בשל הדיאלוג המוקלט עם נוני מוזס בענייני קח ותן, ותיק 4000 - הסבוך הרבה יותר, שעיקרו הטבות המיליארדים לבזק תמורת פינוקים באתר וואלה. ולמרות כל אלה - האובססיה רק מחריפה והולכת, והיא כנראה חשוכת מרפא.

חזרה לעבר
 
זה היה בקיץ 1996. נתניהו החליף את שמעון פרס, ולתפקיד שר הביטחון נכנס יצחק מרדכי. אני נותרתי שם במסדרון בקריה כ"שאריות" של לשכת פרס. נתבקשתי על ידי שר הביטחון החדש להישאר בינתיים בתפקיד יועץ התקשורת, לא ידעתי אז לכמה זמן - והסכמתי.
 
כמה ימים אחר כך קרא לי מרדכי ושאל: "מה יש לך עם נתניהו?", ואני השבתי ששום דבר, חוץ מ"שלום שלום" בכנסת. "ביקשתי הבוקר בפ"א (פגישה אישית) לדבר איתו על איראן ועל לבנון, והוא ביקש לדבר עליך, דרש ממני לסלק אותך מהלשכה בטענה שאתה קיבוצניק וגיס חמישי", הסביר לי מרדכי. ואני השבתי "אני מוכן לעזוב מיד, אין לי שום כוונה להיות מכשול ביחסים בינך לבין ראש הממשלה". מרדכי הרגיע אותי ואמר, "תמשיך לעבוד, הכל בסדר". 
 
שבועיים אחר כך, שוב לאחר הפ"א השבועית, סיפר שר הביטחון שהעניין חזר על עצמו בבוקר ובעוצמות גבוהות יותר. "אני אעזוב, איציק, אחזור לצבא, תמנה מישהו ואחפוף אותו, לא טוב שתריב עם נתניהו על שטויות", אמרתי. ואז מרדכי חייך ואמר: "אבי, אם יש משהו שביבי מבין בו, זה תקשורת. היא ממלאת את כל עולמו, אם הוא רוצה שתעזוב ומתעסק בזה בפ"א עם שר הביטחון, כנראה שהוא מבין טוב ממני שאתה עושה עבודה מצוינת. אתה לא הולך לשום מקום", פסק, ועבדנו יחד ארבע שנים.

הבקשה של בוגי
 
היה זה השבוע האחרון של הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון בתפקידו. ראש הממשלה דאז אריק שרון ושר הביטחון שאול מופז החליטו לא להאריך את כהונתו לקראת ההתנתקות, לאחר שהתריע מפניה בפומבי. באותם ימים הודח גם מנכ"ל רשות השידור תא"ל (במיל') רן גלינקא, קצין חינוך ראשי לשעבר ומפקד בשייטת, בנימוק שהוא "לא מספיק ציוני".
 
באותו יום שישי (או ערב חג) הגיע יעלון לתחנת גלי צה"ל ביפו כדי להשתתף בתוכנית עם חיילים בודדים. בתחנה היה אז קומץ קטן של אנשים, וביקשתי מהרמטכ"ל להגיע להרים כוסית עם התורנים במחלקת החדשות והמחלקה הטכנית. יעלון נעתר וביקש לומר מספר מילים (אותן אני מצטט מהזיכרון): "אני רוצה להודות לכם על התפקיד הציבורי החשוב שאתם ממלאים כאן בתנאים לא פשוטים. לא תמיד אהבתי את מה ששמעתי בגלי צה"ל, יתרה מכך, כלי התקשורת היחיד שבו קראו לפיטוריי היה כאן בגלי צה"ל מפי עמנואל רוזן באחת התוכניות.

עדה ובוגי יעלון. צילום: משה מילנר, לע"מ


"היה לי מאוד קשה לשמוע, אבל זהו חופש הביטוי, וזהו תפקידו של כלי תקשורת. אני אומר לכם את הדברים ומבקש מכם להמשיך להיות חזקים ולבצע את עבודתכם, בעיקר נוכח העובדה שכלי תקשורת מקבילים סביבכם 'נכבשו' על ידי הפוליטיקאים, הם מדכאים כל מחשבה אחרת ולא מעלים לשידור חברי כנסת ומתנגדים אחרים למהלכי הממשלה. זה לא תקין, וזה פוגע בדמוקרטיה. תמשיכו לעשות עיתונות חופשית". אני כותב את זה עכשיו, 15 שנה באיחור, משתי סיבות: ראשית, זה אקטואלי ורלוונטי, ושנית, מן הראוי שהדברים החשובים הללו יישמרו בארכיון כלשהו.

מצפון תפתח השתיקה?

הפעילות האינטנסיבית בעשרת הימים האחרונים בסוריה, בלבנון ובמדינות נוספות חשפה טפח מההיקף ומהעוצמה של הפעילות שמנהל צה"ל בגזרות השונות. המערכה המתמשכת הזו למניעת התבססות איראנית בסוריה, בלבנון ובעיראק, למניעת מעבר נשק שובר שוויון לחיזבאללה ונגד פרויקט הטילים המדויקים, כמו גם נגד פרויקט הגרעין האיראני, מורכבת ממאות רבות של פעילויות שכולן עתירות מודיעין, טכנולוגיה ותחבולה. 
 
לצד הפעילויות המוצדקות והצורך לחשוף מודיעין באופן מושכל לצורכי הסגרה, הפללה, השחרת איראן ורכישת לגיטימציה בעולם לפעילותנו - צריך עכשיו בעיקר לחזור לשקט, לחשאיות ולעמימות.

תעצומות נפש
 
מראהו של עלם החמודות דביר שנרב משתחרר מבית החולים כשהוא מדדה על קביים, ריגש אותי מאוד. דביר, אחיה של רינה ז״ל שנרצחה בפגוע במעיין דני הוא - כמו אביו - חובש במד״א והשיחה שערכו ביניהם תוך כדי התופת על האפשרות להשתמש בציצית כחוסם עורקים יעיל - צמררה אותי.
גם באירוע הטרגי הזה, כמו בנוספים, אני מוצא עצמי ניצב ומשתאה נוכח תעצומות הנפש שמפגינים בני המשפחות השכולות בנחמה שיקיריהם הם ״הרוגי מלכות״. התנהגותם האצילית מקרינה דבר מה שנפלא מבינתי. אלוהים שבשמיים, מניין הם מביאים את הכוחות הללו?
שבת שלום.
avi@bnayahu.com