העצומה שארגן השבוע איש הטלוויזיה הישראלית לשעבר מנשה רז, ושעליה החתים שורה של עמיתים שלו ברשות השידור מהימים ההם, נראית כמו מפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית. "בימים אלה גוברת הסכנה לקיומה החופשי של העיתונאות המקצועית בפעולתה היומיומית בשירות הציבור", כתב, "בתחושת דאגה עמוקה, אנחנו מבקשים להזהיר מפני כרסום החירות העיתונאית וחופש הביטוי בישראל, בשל גחמות של פוליטיקאים השואפים לתקשורת שתשרת אותם ולא את הציבור". 

עצומה זו הייתה גול עצמי מפואר. בשורות ספורות הצליחה חבורה זו, שחלק מאנשיה מסתובבים כבר תקופה ארוכה בהרגשה שגנבו להם את המדינה, להסביר טוב יותר מכל טקסט של בנימין נתניהו למה הוא מתכוון כשהוא מתלונן על התקשורת. אם חופש הביטוי הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה, הקבוצה הזאת - ששלטה בעבר על כל מה שידענו, ולא אפשרה לשום דעה "אחרת" להישמע - הייתה במשך שנים המפגע הכי גדול של ישראל בדרכה להיות מדינה דמוקרטית. 

כמה מגוחך לראות את זקני השבט הללו מדברים עכשיו מתוך דאגה ל"ציבור", אותו ציבור שהם לא ראו ממטר כשניהלו את הטלוויזיה והגישו את "מבט לחדשות". חלק נכבד מהציבור הזה ישב אז בבית, דפק את הראש בקיר, הרגיש מושפל ומבוזה ורמוס, ואיש מהחברים הנכבדים שם למעלה, ברוממה, לא חשב שפלורליזם הוא גם הצורך לאפשר לאנשים כמוהו להתבטא. הם לא היו כלי תקשורת - הם היו מפלגה. 

"אמרנו שצריך לוותר על השטחים, אבל להמונים לא היה ראש לחלוקת הארץ", התלונן פעם מר טלוויזיה, חיים יבין, האיש שאם רצית או לא רצית, היה היחיד שהופיע אצלך על המסך. אז מה קרה עכשיו? התקשורת הפכה לימנית, אמר השבוע מנשה רז לאראל סג"ל ולי. אותו רז שלפני שנתיים, אחרי טקס הדלקת המשואות שבו כיכב ריכוז גדול מדי של פרצופים שחומים, כתב בדף הפייסבוק שלו בלעג ובמרמור: "בהר הרצל בירושלים קמו כמה יהודים בני עדות המזרח, עם כוח של עסקנות פוליטית והודיעו: בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ומתוקף הכוח הפוליטי שצברנו, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת מרוקו החדשה בארץ ישראל". 

למנשה רז, בעבר העורך והמגיש של "מבט לחדשות", יותר מדי מרוקאים ויותר מדי חובשי כיפות על המסך עושים גרדת. זה הסיפור, אין בלתו. לא חשש לגורל העיתונות, ולא פחד ממצב חופש הביטוי. ממש כמו חברו לעצומה, דן שילון, שלפני כמה שבועות כתב בפייסבוק על משפחת נתניהו, "מקווה להיות עדיין בסביבה ביום שנקיא מקרבנו את הטריאומווירט המסואב, הדורסן, הקמצן והמושחת, שמדרדר אותנו לתהום תחתיות - הוא, היא והפרזיט ההולל". והשבוע, אצל יעל דן בגלי צה"ל, התלונן שלנתניהו יש "איים בתקשורת שהם לחלוטין עפר לרגליו, ויש עיתונאים בתקשורת שהם עפר לרגליו". כי מנשה רז ודן שילון, והם רק דוגמה מייצגת, אינם רוצים שדעתם תישמע - הם מתגעגעים לימים שבהם רק דעתם נשמעה. 

מקהלת קץ הדמוקרטיה 

חשוב לי שיהיה ברור: אינני אוהב את הקריאה של ראש הממשלה לא לצפות בערוץ 12; אינני אוהב את ההאשמות שלו - המופרכות, על פניהן - שלפיהן בעלי השליטה בערוץ ומנהל חברת החדשות מפעילים את הכתבים שלהם כאילו היו בובות; אינני אוהב את ההתקפות על גיא פלג, שהוא בעיניי עיתונאי מצוין שעושה את עבודתו נאמנה (ושום טעות שלו, כזו שיש לכל אחד מאיתנו, לא תשנה את זה); ואם יש משהו שאני בז לו ממש, זה הניסיון שראש הממשלה עצמו שותף לו - ללעוג לפלג על מראהו. 

וכן, גם אחרי הדברים הללו אני מודה שהסיפור שעשו בערוץ 12 מעניין האיומים על פלג נראה לי מהרגע הראשון מעט מוזר. למה? כיוון שרבים מאיתנו העיתונאים, מימין ומשמאל, סופגים איומים וטינופת וקללות ברשת. אם אצל פלג זה חצה את הגבולות הרגילים והגיע למצב שבו מעסיקיו הרגישו שאם לא יצמידו לו מאבטח חייו יהיו בסכנה, זה באמת מלמד על עליית מדרגה. 
 

אלא מה? שאילו הייתה עליית מדרגה כזו, לא ברור איך היא אינה מלווה בתלונה למשטרה. וכיוון שהערוץ בחר לוותר על תלונה כזאת, וגם לא ראה צורך לספר לנו באילו איומים מדובר, ועד כמה הם חורגים ממה שעמיתיי ואני מקבלים בשגרה, הרי שהם מותירים אותנו עם התהייה שמא הם עושים על הראש של כולנו סיבוב תקשורתי, הקרוי בלעז ספין. כאמור, אני מציב כאן סימן שאלה בלבד, משום שמה שאינני יודע - אינני יודע. 

אבל זה לא העניין. העניין הוא שמהרגע שבו אמר נתניהו מה שאמר, החלה שוב מקהלת "קץ הדמוקרטיה" במופע הקבוע שלה. הראשון הזהיר מההסתה, השני הזכיר שדבר כזה עוד לא היה, השלישי קבע שנחצו כל הקווים. 

הניסיון להציג את המאבק של נתניהו בתקשורת הישראלית כאילו הוא מאבק חד־סטרי, שעומד בפני עצמו, נטול הקשר ורקע היסטורי, הוא ניסיון מגוחך. כותרת הטור של בן כספית, עמיתי, בשבוע שעבר, טענה ש"רק אחד מעז ללכת באלימות כזו נגד התקשורת". ואני, בן ידידי, חושב שיצאה לך כותרת הפוכה. הכותרת הנכונה צריכה הייתה להיות "רק נגד אחד העזה התקשורת ללכת באלימות כזו". משום שלא היה בישראל פוליטיקאי שהשפה שבה השתמשה התקשורת נגדו הייתה שפת ביבים אלימה ומסיתה כמו נגד נתניהו. 

ולא, אינני מדבר על חשיפות עיתונאיות ראויות ועל תמלילים שמתפרסמים מחקירותיו. שימו לב מה נכתב על ראש ממשלת ישראל רק השבוע. יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ" וחתן פרס סוקולוב הטרי, כינה את נתניהו, את רעייתו ואת בנו, "ציר רשע קולקטיבי של יצרים, טירוף ושנאה". זוכרים איפה נולד הביטוי "ציר הרשע" וביחס למי, נכון? 

הלאה. רענן שקד, בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", כתב על חלום שחלם ובו הוא שובר לנתניהו "את התמרור עצור עם המוט על הראש". שרון שפורר, עיתונאית חוקרת ותיקה, כתבה על נתניהו בדף הפייסבוק שלה שהוא "צורר", מונח השמור בדרך כלל להמן הרשע ולהיטלר, והוסיפה: "הוא לא רק מושחת. הוא חלאה. הוא ריקבון. הוא והשרים שלו. אשתו והבן שלו".

גיא פלג. צילום: 103FM

אחר כך, אחרי שלמעלה מאלף איש, בהם עיתונאים, כיבדו ב"לייק" את התואר "צורר", הודיעה שפורר שהיא מוחקת את הביטוי הזה, לצד הבהרה, ש"נתניהו ומשפחתו, בדגש על אשתו ובנו יאיר, חולניים בעיניי... אני מייחלת ליום שישבו מאחורי סורג ובריח". נגד הבן, אגב, לא הוגש מעולם כתב אישום, אבל אם אפשר לשלוח גם אותו לכלא, למה לא? 

שמואל הספרי, מחזאי ותסריטאי בולט, כתב שהגיע הזמן ל"טקס הפרשת חלאה". בן כספית, ב"מעריב", חזר אל רצח רבין, המניה שתמיד מניבה תשואה, וקבע ביחס לנתניהו: "הוא סימן את רבין. רבין נרצח". חד ופשוט. וכל הרשימה הזאת, כאמור, רק מהימים האחרונים. 

זה לפני שחזרנו אל רינו צרור, שקרא לנתניהו ארדואן. זה לפני שהלכנו אל סימה קדמון, הפרשנית הפוליטית הבכירה של "ידיעות אחרונות", שהשוותה אותו בעבר למנהיג הרומני ניקולאי צ'אושסקו, ההוא שהוצא להורג יחד עם רעייתו. זה לפני שצירפנו את אהוד ברק, שהגדיל לעשות והשווה אותו ואת רעייתו ללואי ה־16 ולמארי אנטואנט, שניים שסיימו את חייהם מתחת הגיליוטינה, כשהוא מזכיר, לטובת מי ששכח, ש"לא עזר להם ביום הדין". 

אתם זוכרים איזו ביקורת נשמעה פה כשנתניהו חיבק את אותו "קפטיין ג'ורג'", ההוא מ"תחקיר הבוטים" של "ידיעות אחרונות"? "איך הוא מתחבר לאנשים שמדברים ככה", נזפו בו עיתונאים אניני טעם, "איך הוא מזמין אליו, למסיבת עיתונאים, אנשים שמתבטאים בגסות רוח כזו בטוויטר". ובכן, חברים, זה ההבדל. בצד השמאלי, גדולי המסיתים ומנבלי הפה אינם "קפטיין ג'ורג'", שאיש אינו מכיר ואיש אינו יודע מיהו ומהו. בצד השמאלי, הפיות הכי מלוכלכים והעטים הכי מסיתים שייכים למיטב העיתונאים והפרשנים ואנשי הרוח. 

בימים הכי סוערים של המחאות נגד יצחק רבין - שלא נחשד בקבלת סיגרים אלא ביבוא של ארגון טרור מחומש ארצה ובנהרות של דם יהודי שנשפכו פה בעקבות זה - לא היו בימין עיתונאים שקיללו את ראש הממשלה באופן שבו הם מקללים היום. מקללים ובוכים. 

ומה שהכי מדהים הוא שאיש מכל החבורה הזאת אינו מבחין בערימת החמאה שיש לו על הראש כשהוא יוצא לשמש הקופחת בעיצומו של קיץ. "במדינת חוק היו נבחרי הציבור משני צדי המפה הפוליטית משמיעים את קולם ומסמנים לנתניהו שההסתה שלו לא תעבור", כתב מאמר המערכת האנונימי של "הארץ", עיתון שבדפיו הושווה בנימין נתניהו לאדולף היטלר ומפלגת הליכוד למפלגה הנאצית. 

דאגה ערב בחירות 

ולמה אני משוכנע שאיש מהעיתונאים שנזעקו השבוע להגן על קשת ועל גיא פלג לא עשה את זה משיקולים ענייניים, ואת כולם - עד האחרון - מעניינת בעיקר הפוליטיקה של ערב בחירות? 

כי לא ראיתי איש מהם מגן על אראל סג"ל, שחשף את כל סיפורי "קרן וקסנר" כשראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, כינה אותו "כלבלב" ו"אחד מליצני החצר". ולא ראיתי איש מהם מחליף את תמונת הפרופיל שלו לזו של עמית סגל, אולי הבולט שבעיתונאי ישראל, כשבחודשים האחרונים מטנפים עליו ברשתות ובעיתונות השמאל ללא הפסקה. ובעיקר לא שמעתי אותם מרימים קול ומחתימים עצומות וכותבים טורים נגד הפגיעה בעיתונאים, בשני המקרים הקשים והאלימים ביותר של פגיעה בעיתונאים שאני זוכר כאן בשנתיים־שלוש האחרונות. 

הם שתקו כשאיציק זוארץ, כתב הערוץ הראשון, הותקף על ידי המון בדואי - בסלעים, בברזלים ובקרשים - במהלך פינוי אום אל־חיראן. הם שתקו כשגלעד שלמור, כתב חדשות 2 והצלם שהיה איתו חטפו מכות, ואגרופים, ובעיטות, ונשיכות, מהמון ערבי ביפו - ב"חדוות דם", כפי שתיאר אותה שלמור. לא נתניהו תקף את העיתונאים הללו אלא ערבים ישראלים. לא עשב שוטה הכה אותם אלא המון מוסת. ומשום מה, העיסוק של עולם העיתונות העברי בפוסט של ראש הממשלה - מעליב ולא נעים ככל שיהיה - היה גדול פי מיליון מהזמן שהוקצה כדי לדבר על האלימות הערבית. 

איך זה קורה? פשוט מאוד. קוראים לזה שיקולים פוליטיים. ממש כפי שרוב העיתונאים חיו בשלום עם סגירת ערוץ 7. ממש כפי שרוב העיתונאים חיו בשלום עם ניסיון הפגיעה ב"ישראל היום". ממש כפי שרוב העיתונאים חיו בשלום עם שלוש עתירות לבג"ץ - כולן מטעמם של ארגוני שמאל, שוחרי דמוקרטיה וחופש ביטוי - שהוגשו נגד רדיו "גלי ישראל" עם היווסדו. ממש כפי שרוב העיתונאים חיו בשלום, ולא השמיעו צפצוף, כשערוץ 10 - שבימיו הקשים הפגנתי לצד אנשיו, נגד סגירתו - עתר לבג"ץ בניסיון לפגוע בערוץ 20.
 

ובהינתן כל אלה, יהיה זה אך ראוי שאת מופע הדאגה לחופש העיתונות שחווינו השבוע, נפטור בנחרת בוז קלה. חופש הביטוי וחופש העיתונות, בהקשרים שבהם עלו השבוע, נמצאים בשיח שלנו בעיקר כדי שעיתונאים יוכלו לקדם את התפיסות הפוליטיות שלהם ולריב עם נתניהו. ברגע שנתניהו לא בעסק, לא נשאר מכל זה כלום. 

גוף משדר? תשדרו 

ועוד מילה אחת על תאגיד השידור הציבורי, זה שאני עובד בו. במוצאי השבת האחרונה החליטו בתאגיד לגלות סולידריות עם ערוץ 12, ובאמצעות חשבון הטוויטר של "כאן" המליצו לגולשים לצפות בתוכנית "נינג'ה ישראל" - "התוכנית המצליחה של קשת 12, בעונה חדשה ומפתיעה עם מסלול מכשולים קשה ומאתגר במיוחד" - על חשבון התוכנית "רואים עולם" של כאן 11, שמשודרת באותה שעה. 

כבר אינני מדבר על העדר הקולגיאליות כלפי מגיש "רואים עולם", יעקב אחימאיר. סתם תהיתי, ביני לבין עצמי, אם היה סיכוי למפגן סולידריות בסדר גודל כזה עם עמית סגל, כשזה כונה על ידי יצחק לאור "נאצי", או עם שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" ו"מקור ראשון", איש חולה סרטן, כשלפני כמה חודשים הוא הותקף ברחוב על ידי עו"ד ברק כהן, שקרא לעברו "שלדון, אתה חי יותר מדי". 

אני יודע, יהיו שיגידו שזה לא אותו דבר. זה אף פעם לא אותו דבר. ובדיוק משום כך, גם כדי שאיש לא יחשוד במניעים של מי שקיבלו את ההחלטה, כדאי לאמץ לעצמנו כלל נאה. תאגיד השידור הציבורי קיבל מנדט לעסוק בשידורים? שיעסוק בשידורים. את ההפגנות שישאיר לפוליטיקאים.

kalman.liebskind@maariv.co.il