עם הראש מעל המים

"בוקר טוב מר קופמן, מדברת נטע ממשרדו של ד"ר אוקסהורן. הוא מעוניין לדבר איתך, אתה יכול לקבל את השיחה?" 

שפשפתי את העיניים, כדי לחשוב מהר ולעבד את המידע. מניין אני מכיר אותו? מה יש לי עם דוקטורים על הסובאח? 

"סליחה, יקירתי, איך אמרת שקוראים לך?" 

"שמי נטע, מר קופמן".

"נעים מאוד, נטע, שמי רון. הדוקטור הזה, במה הוא מתמחה? אני פשוט לא זוכר שאני מכיר אותו".

"דוקטור אוקסהורן", השיבה נטע בקול נעים, "הוא פסיכיאטר, והוא מבקש לשוחח איתך. האם אתה זמין לקבל את השיחה?"

"בסדררר, אני מוכן. אני פשוט לא רגיל לגונבי דעת על הסובאח. אני חייב לדפוק סיגריה כדי לעורר את הרצפטורים במוח. אני יכול לחזור אלייך בתוך כמה דקות?" 


היא צחקה, יש לה צחוק נעים, תהיתי בת כמה היא ומדוע היא עובדת אצל פסיכיאטר. "מר קופמן, תמתין על הקו ברשותך, אני אשאל את הדוקטור מתי תוכל להתקשר".
 

אז גררתי את עצמי למטבח, בזמן שבאוזן הייתה לי מוזיקת מעליות מעצבנת. 50 שנה עברו מאז וודסטוק, הוא לא יכול לשנות הפסקול למשהו קצת יותר פסיכדלי ומקפיץ? כיפוש השאירה לי ליד מערבל הנינג'ה על השיש תפוז ותפוח עץ קלופים, שורש ג'ינג'ר ולימון קלוף, כדי שאכין לי את משקה האלים. אבל לפני הבריאות, הכנתי לי ג'ארה של קפה קר עם קרח, ואז נטע חזרה אליי.

"מר קופמן, דוקטור אוקסהורן ידבר איתך עכשיו. זה בסדר מבחינתך? אני יכולה להעביר את השיחה?". 


# # #

הנחתי את הטלפון על השיש, גלגלתי בפה קוביות קרח רוויות קפאין, ואז שמעתי אותו.

"מר קופמן, שלום לך. בוקר. מדבר ד"ר אוקסהורן, נפגשנו בעבר כאשר נזקקת לחוות דעת למועמדות כלשהי, אולי אינך זוכר. האם נוכל להיפגש היום? אשתך שרית התקשרה אליי, שוחחנו קצת, והסכמתי איתה שכדאי שאדבר גם איתך. אני פנוי היום באחת וחצי, המזכירה תשלח לך כתובת וסידורי חניה. קבענו?" 
 

בחיי שהסתובב לי הראש. "רגע, דוקטור, אני רק התעוררתי, ואני פתאום תחת הפצצה כאן. מה קרה? למה כיפוש פנתה אליך? יש משהו שאיני יודע עליו? היא מצאה מישהו אחר, פחות פסיכי ממני, ושלחה אותך כדי לבשר לי? דבר איתי לאט, מה קורה כאן?"
 

מהעבר השני של הקו הוא צחק קצת. "רון - אני יכול לקרוא לך רון, נכון? - אף אחד לא הולך לשומקום. היא קצת מודאגת ממצב שתיארה כרכבת הרים מהירה שעלולה לרדת מהפסים. ובהינתן העבר שלך, היא הציעה שנשוחח, אולי זה יעזור לך, ואולי ממש לא. אז קבענו באחת וחצי? זה פשוט היום היחיד שאיני בבית חולים, אז פיניתי בשבילך מקום".
 

"תודה על ההתחשבות, דוקטור", השבתי לו. "תגיד לי רגע, כמה עולה לי התענוג הזה של להיפגש איתך, בתור הקונדקטור של רכבת ההרים של כיפוש? צריך משכנתה שנייה, או שהבנק מכיר בך כעסק מועדף ואקבל הלוואה בתנאים נוחים?"
 

הוא חזר לעצמו מהר מהנחמדות, לכיוון הענייני. "רון, הכל סודר עם שרית, רק תגיע בזמן. אני מחכה לך, המשך יום טוב".
 

השיחה נותקה. טלפנתי לכיפוש. "מה, כפרע? יום אחד אין לי עבודה לקום אליה ברבע לשבע בבוקר, את דורכת את הצבא ושולחת אותי לאבחנה לפני אשפוז? ואיך הגעת דווקא אליו? לפי הכתובת שלו, אני צריך לקבץ נדבות בכיכר המדינה כדי לממן אותו. זה זמן עכשיו לשטויות האלה?" 
 

כיפוש הייתה מוכנה למתקפה זו. בזמן האחרון אני מתקשה להשיג עליה יתרון. גם כשאני ממדר אותה, היא איכשהו אוספת מידע. אני באמת צריך לקרוא את החברים והחברות שלי לסדר. כיפוש היא אקס־טריטוריאלית, לא מערבים אותה בבלגן השגרתי. היא לא ילדת רחוב כמוני, היא עדינה ולוקחת ללב.
 

"מאמי, אני מודאגת", היא אמרה בקול של פלורנס נייטינגייל, "כשאני שומעת בלילה את המצית מדליק סיגריה כל חמש דקות בסלון, וגיאצ'ו קורא לי בבוקר להעביר לו את הטלוויזיה מנטפליקס ל־VOD ב־YES - זה בשבילי תמרור אזהרה. לך תיפגש איתו, מה אכפת לך? אגב, גם אלכס מ'אחווה' יתקשר אליך, הוא רוצה לראות אותך. לא היית אצלו חודשיים. זה לא יפה, מאמי, הוא באמת אוהב אותך. בקיצור, רק תתגלח כדי שהפסיכיאטר לא ייבהל ונגמור בגהה, כן? לאב יו, באמת. לא סתם מחבבת, כמו שאתה אומר לכולם".
 

# # #

טוב, היא כבר קבעה, ובטח כבר שילמה מראש, בביט־טבית, או מה שיש לה בטלפון, אז זה דאן דיל מבחינתה. 
"רגע, כיפוש, כמה עולה סשן אצל גונב הדעת הזה? מעניין אותי לדעת כמה הוא גובה לדקה". 

היא ענתה מהר, מן הסתם התכוננה. "מה אכפת לך? הוא עשה לי מחיר, כי הוא מחבב אותך. אני רק רוצה חוות דעת שאתה לא משתגע לי". 
 

"כיפוש, מחבב אותי? הוא בקושי מכיר אותי. עכשיו כשאני נזכר, הוא גבה ממך 1,500 שקל כשהיינו אצלו לפני כמה שנים, שאל אותי ארבע שאלות, עניתי 'כן' ובשאר הזמן הוא מילא טפסים למכבי, כדי שתקבלי החזר. אז איך זה יעשה מחיר?".
 

היא צחקה, אבל הרצינה מהר. "אתה מוכן להתבגר כבר? כל אחד ואחת שאני מכירה היה רוצה להיפגש עם מומחה כזה, גם אני. זו מתנה שלי אליך, בסדר? אז לך להתארגן, ותתגלח, אני מבקשת, בשבילי".
 

מילאתי אמבטיה במים קרים עם הרבה קצף. הכנתי לי את משקה האלים והצבתי אותו על הדלי ההפוך ליד האמבטיה, יחד עם סיגריות ושני מציתים, כי לפעמים אחד נרטב. העוזרת זרקה אתמול את העיתונים, אבל מצאתי מוסף שישי של "מעריב־סופהשבוע" ישן שנח מתחת לערימה של חומרים ששמרתי כדי לקרוא כשיהיה לי זמן. ד"ר אורי מילשטיין כתב שם תחקיר על כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. כן, הדרג הפיקודי התמוטט לגמרי, כצפוי, והדרג הזוטר הציל את המדינה. כבר התרגלנו לזה. בהמשך כל הקודקודים קודמו, כמובן, הקצינים הזוטרים נהרגו, אז לא היה להם זמן לקרוא בפו"מ את כתבי פון קלאוזביץ, הם נאלצו לדבוק במשימה ולשלם בחייהם. 
 

השתכשכתי במים המוקצפים. אני אוהב מים, זה מרגיע אותי. למדתי את זה אצל אלכס באלפי מנשה. אז, לפני שבע שנים, פחות 40 יום, הוא היה משרה אותי באמבטיה עם מים פושרים בכל פעם שבאתי לו לא טוב בעין. "זהו, תשכב פה. דיר באלאק לצאת, עד שאני אומר לך לצאת. אל תהיה עבדאי, אתה אולי חזק בשבילי, אבל לא בשביל המדריכים שלי. הבנת?", נהג לומר.
 

כשמסבירים לי לאט, אני תופס מהר. תמיד הייתי ככה. אז קראתי את התחקיר, התעצבנתי, עברתי לנתן זהבי. אני אוהב את החמשירים שלו ותמונות שצילם בסבנטיז; ונתקעתי על ליאורה. הקטע המעניין במדור שלה, שהיא כותבת על אנשים שאיני מכיר. או שהם צעירים מדי, או שהם עשירים מדי. וכיפוש לא נוכחת כדי להסביר לי מי זה גפן ברקאי, למשל. והקטע הכי גדול, שאנשים באמת עונים לה ומפתחים איתה שיחה, שבהמשך תפרק אותם על הדף. אין ספק שהאנושות ברובה לוקה בטפשת נפוצה. 
 

# # #

בדקתי בסלולרי מה קורה וראיתי שהשעה כבר 12:50, אז ויתרתי על הגילוח־צחצוח, עליתי על הכפכפייאת, והיידה־ברה נוסעים לד"ר אוקסהורן. 

נכנסתי לקליניקה. שמחתי לראות שנטע נראית כמו שדמיינתי אותה, יצירת פאר של הטבע. לדוקטור יש טעם טוב בנשים צעירות, סחתיקה. "שלום, מר קופמן, הרופא מחכה לך, דלת שנייה מימין", היא אמרה. 
 

המשכתי משום מה להביט בה תוך כדי הליכה, לא שמתי לב ונתקלתי בעציץ גדול עם הכפכף ובווום התרסקתי על הרצפה, מזל שזה היה על שטיח אפור ורך.
 

נטע נבהלה נורא. "גבירתי, אני כבר חוזרת אלייך", היא אמרה למישהי בטלפון ויצאה אליי מהדלפק. 

"עזבי, נטע, הכל בסדר, הנה קמתי. תגידי, אני לא צריך לשלם לפני?" 

היא גם חזרה לעצמה, מתחה את חצאיתה וענתה: "לא, הכל טופל, זה כבר סודר עם הגברת קופמן".

"הא, וואו, איזה יופי. את יכולה לומר לי כמה היא שילמה? כי שכחתי לברר איתה בגלל לחץ זמן שלה במשרד". 

היא חייכה במתיקות וענתה: "אסור לי למסור מידע כלשהו על מטופלים ובני משפחתם. אני מציעה שתשאל אותה מאוחר יותר". 

כן, זו עבודה נקייה של כיפוש, חשבתי לעצמי. היא למדה מהמאסטר למדר מידע, והיא כבר חושבת שהיא טובה לפחות כמוני. אז זהו, שממש לא. אני אגלה, אני משוכנע. 
 

נקשתי על הדלת ונכנסתי. ד"ר אוקסהורן קם לקראתי, לחץ את ידי והורה בידו על אחת משתי הכורסאות בחדר. "שב היכן שנוח לך, רון". 

סקרתי במהירות את הסביבה. בניצב לקיר חנתה ספת עור קטנה. "דוקטור, אכפת לך שאני אזרק עליה? זה מתאים לי, אני ממש מרגיש את זה". 

"לא, ממש לא, רון", השיב בנחת. "עברנו לקליניקה הזו לא מזמן, הספה הזו מחכה שייקחו אותה מכאן, אולי אפילו היום. אבל הכורסאות נוחות, תנסה". 

התיישבתי וליטפתי את הזיפים הרכים כתוצאה מהטבילה באמבט. חיכיתי לשמוע מה הוא רוצה, כי הרי זמנו שולם כבר.
 

הוא שילב את כפות ידיו ושאל: "כשהתכוננתי לפגישה איתך, קצת גיגלתי אותך וראיתי המון תמונות שלך, שבהן אתה נראה מגולח למשעי ונינוח, אפילו מחייך. אז מדוע אתה מסתובב עם זיפים?"
 

אוי, יש לנו כאן עייסק עם נודניק, חשבתי לעצמי. "אני בין ימי צילום, דוקטור. יש קונטיניואיטי (המשכיות), לא קראת את אפרים קישון? האוסף 'עצם בגרון' על ארבינקא עם הקונטיניואיטי שמפרקים לו ת'רגל?" 
 

הוא חייך בתגובה. "כן, ארבינקא וקישון. אתה לוקח אותי אחורה במנהרת הזמן. מה אהבת בארבינקא, או בקישון כותב את ארבינקא?" 
הופה, מוקש נעל מנתר לפנינו. "עזוב, דוקטור, לא באנו לדבר על קישון ובכלל על ספרות, אז בוא נתקדם". 

הוא לא התרגש מהנפנוף, ומיד הבנתי שהוא לא פראייר ושיהיה כאן קרב לוחמה בשטח בנוי. הזדקפתי בכורסה. 
 

"צודק. בוא נדבר עליך", אמר, "שרית שלחה לי הרבה חומר מהטוויטר. ראיתי שאתה מתקוטט שם עם יאיר נתניהו. בתך הבכורה בגילו. למה אתה בדיוק מתעסק עם צעיר בגילו? ואני שואל באמת מסקרנות". 
 

אוי, כיפוש, כיפוש, מה יהיה איתך, מה. "טוף, אני מבין שהאישה עשתה כאן עבודה, ולא שילמה לך על פארש. לא התעסקתי איתו. צייצתי על המצוקה הזמנית של גיא פלג, שדר ועיתונאי, גם קולגה שלי ברדיו וגם שכן שלי, שנאלץ לחיות עם מאבטחים, כתוצאה מאיומים על חייו, בגלל עבודתו. הילד הבלתי אפוי הזה הגיב עם קללות ושטויות, אז בתגובה הוא חטף בראש, והתקדמנו. אני מתקדם מהר. אתה יכול להרגיע את אשתי, היא הרי הלקוחה, אני כאן בשבילה".
 

הוא לא התרגש מהטון. "אתה לא לקוח, אנחנו מנהלים שיחה. אני רוצה להבין מה הניע אותך לפתח אישיות לוחמנית עם אפיל של אחד שלא שם ז' על כלום. אתה הרי לא כזה באמת, מקריאה והאזנה לקטעים שלך ברשת, אני מתרשם שאתה דווקא לוקח דברים ללב". 
 

רציתי להגיד לו לני ברוס או הווארד סטרן, אבל היה מתחיל פענוח ואין לי כוח. "תקשיב, דוקטור. שפר מזלי ואני יכול להתפרנס מלומר ולכתוב את מה שאני חושב. גאון גדול אני ממש לא, אבל אני מסתדר פה ושם. לפעמים אני חוטף ברקס מהבוסים, עושה אתחול למערכת, ויאללה, מחדש. איך כתב מאיר אריאל ב'נשל הנחש': 'העגלה נוסעת, אין עצור'".
 

פתאום הוא הרצין. "אז מדוע הודעת בציוץ שאתה פורש משידורי אקטואליה ברדיו? קראתי שהיה לך טוב בתוכנית. משהו נשבר בך פתאום. חשבת לפני שכתבת? או שפתאום בום, המראת עם האינסטינקט והפגיעה מההשעיה. תסביר לי, זה מעניין אותי, כי אני בעצמי סקרן לא פחות ממך". 
 

וואי, איך אני מוריד מעלי את הקרצייה הזו בנימוס? מה שמחכה לכיפוש ממני, היא אפילו לא בבקרוב־של־הסרט־שהיא־תהיה־בו־כוכבת־משנה. 

"תגיד, דוקטור, אכפת לך אם אצא לחצי סיגריה? אני צריך פחות משתי דקות. אני מיומן". 

"אני מבקש שתתאפק, רון. סיגריה היא לא פתרון, היא רק אמצעי. שאלתי אותך על הציוץ, תענה לי, בבקשה".

רכנתי קדימה והבטתי לו לתוך העדשה של המשקף. "וואו, אתה קשה, בנאדם. טוב, הציוץ היה מהלך אסטרטגי. הבנתי שאני בלוז־לוז סיטואיישן מכל ההתנהלות בטיפשורת, אז שיניתי את המציאות שלי, רק שלי, והתנתקתי. אני את שלי אמרתי וזהו. מכאן רק מתקדמים. הבנת? אם לא הבנת, בטח תבין אם תשקיע בזה מחשבה".
 

הוא הביט בי, חזר על המילה "אסטרטגיה", ושאל: "הייתה התבטאות של מישהו שגרמה לך להודיע את ההודעה בטוויטר? אני מניח שיש נהלים לצעד כזה ברדיו או בכל מקום עבודה. כמה זמן מחשבה השקעת באסטרטגיה הזו?" 
 

"לא הרבה, דוקטור. זה פתאום קרה לי, פתאום התחבר לי כל הפאזל מול העיניים. הבנתי שאני בנבדל פסיבי, הייתי חייב לבצע פעולה כדי לשנות מצב. זה הכל, אין מה להתרגש, כבר עשיתי את כל החישובים והשפעותיהם במהירות. חוזרים לבסיס, לאזור הנוחות שלי בשידורי ספורט. אני נראה קצת טומטום, אבל יחסית אני חושב מהר", עניתי לו, אפילו חייכתי אליו.
 

# # #

המשכנו לקשקש קצת על הגיל, על נישואים וילדים, ואז הוא שאל אם ארצה להיפגש איתו שוב. 

"תן לי לחשוב על זה, אני אתקשר תוך יום־יומיים", אמרתי וקמתי. לחצנו ידיים והתפיידתי מהר. בחצר הדלקתי סיגריה וחשבתי לעצמי איזה ביטול תורה עברתי כאן. סיוט, באמת. איך אנשים משלמים על גניבת הדעת הזו?
 

נכנסתי לאוטו, שמתי דיסק של אריק קלפטון, וניסיתי לשיר איתו את טולסה טיים. הטלפון הפסיק את המוזיקה. מספר חסום. לענות או לא? הרי אם זו דאפצ'ו, היא תתנמר עליי על הסינון. אז עניתי, ואכן זו הייתה היא.
 

"נו, קוף, איך היה אצל הפסיכי? לא משנה, כי אין לי זמן, אני בדרך לדיון בצו מניעה. תקשיב, אלכס מחכה לך, אתה הולך להיפגש איתו מחר לכל המאוחר. שמעת אותי? אני לא כיפוש, אני דאפ. יאללה ביי, עדכן אותי". 

"רגע, רגע מה נסגר איתך? כיפוש עדכנה אותך? אני לא מאמין".

"קוף, חשבתי שאתה מכיר אותי יותר טוב. כיפוש שוב איחדה את הלהקה, גם מריומה ורמבו יודעים הכל. חזרת להיות עצמאי, לפעול בלי להודיע ובלי לשמוע אותנו. אבל זה נגמר, קוף, כיפוש ואני מנהלות אותך נ־ק־ו־ד־ה. ביי".
 

חזרתי לקלפטון ונסעתי לקאנטרי. לבשתי בגד ים, זינקתי למים וצללתי אורך שלם של בריכה. אתה עדיין בסדר, אמרתי לעצמי. אל תיקח שבויים, כי עלות ההחזקה שלהם יקרה מדי - בטח לבריאות.

tguvot@maariv.co.il