אבוד בקלפי: ככל הנראה לא אלך להצביע. אין לי למי. אין לי מושג איך זה הגיע למצב שבו לאן שאני לא מביט אני לא מוצא מפלגה שמדברת אלי, או לפחות כזו שאין לי סיבה טובה להיגעל מהרעיון של להצביע לה. בואו נודה בזה, אף פעם אתה לא בוחר במפלגה שמדייקת במאה אחוז מבחינת הרצונות שלך, אבל אתה בוחר במשהו שהוא מספיק קרוב לעקרונות ולאמונות שלך, משהו שנמצא באזור שנראה לך הגיוני. אלא שהפעם הכל כל כך רחוק, ולכן ב–17 בספטמבר לא תמצאו אותי מאחורי שום פרגוד.
 

ביולי 1968 הוציא זמר פולק אמריקאי בשם פרד ניל שיר מופתי בשם "Everybody's Talkin", שלא זכה להרבה הצלחה בזמן אמת. רק אחר כך, כשהשיר קיבל גרסת כיסוי של הארי נילסן והפך לשיר הנושא של הסרט המצליח "קאובוי של חצות", הוא הפך לשיר מוכר. השיר נפתח כך: Everybody's talking at me I don't hear a word they're saying .Only the echoes of my mind.
 

ובדיוק כך אני מרגיש לגבי הבחירות הקרובות - כולם מדברים אליי, מכל אמצעי התקשורת, אומרים המון, אבל אני לא באמת מצליח לשמוע אף מילה שהם אומרים, רק את ההדהודים שבתוך ראשי. זה לא פשוט מבחינתי להגיע להחלטה קיצונית כזו - לא להצביע - אך האמת היא שאני לא מאמין לאיש שנמצא בפוליטיקה (אולי היחיד שהוא אמין מבחינתי הוא בוגי יעלון, אך כל עוד הוא חלק מיצור הכלאיים שמכונה "כחול לבן", לא אצביע לו). ובכלל, רוב המועמדים המרכיבים את המפלגות - לא הייתי בוחר בהם לוועד הבית. רפיסות אדם עם כריזמה של פחית שימורים, יכולת עיבוד נתונים של מכשיר נינטנדו מקולקל משנות ה־90 ואוצר מילים של מישהו שעבר שבץ מוחי.
 

לאן שאני לא מביט בעולם הפוליטי, אני לא רואה משהו שיש סיבה להתעכב עליו. אני מגיע מהאגף השמאלי, אז אני בעיקר מפנה מבטי שמאלה, והזוועה שמתגלה לפני מעוררת חלחלה. הבדיחה הגדולה ביותר היא המחנה הדמוקרטי, שאפילו בתור הלצה של ננסי ברנדס היא לא עוברת. השילוב בין הגורמים שמרכיבים את המחנה הדמוקרטי גורם לי להתגעגע לימים שבהם שהיתי במחנות הפליטים בצפון עיראק. עדיפה חברתם של פליטים שברחו מדאע"ש מאשר של פליטים שברחו מפינות חשוכות בשמאל הישראלי.

הקמת המחנה הדמוקרטי. צילום: אבשלום ששוני

 

הסיפור של המחנה הדמוקרטי הוא מאוד פשוט ומאוד עצוב. מרצ, מפלגה מפוארת שסבתי הייתה ממקימיה ומאוד יקרה ללבי, בעצם ביצעה המתת חסד לעצמה ביום שהתחברה עם הרשימה של אהוד ברק (אשתי כבר נתנה לי רשימות מכולת יותר מעוררות עניין מרשימת ברק). ברק, במה שהוא כאדם, במה שהוא מאמין, במה שהוא מייצג, הוא בערך ההפך הגמור מכל מה שמרצ מסמלת, ולכן ביום החיבור עם ברק, מרצ, כפי שאנו מכירים אותה, חדלה להתקיים. יהי זכרה ברוך.
 

כעת יש לומר, ברק הוא אחד האנשים המבריקים ביותר. מדובר באדם בעל יכולות בלתי נתפסות, אינטליגנציה יוצאת דופן, ידע אינסופי, תבנית חשיבתית מקורית, יצור נדיר ללא ספק, אך נטול כל יכולת לבצע ברגע האמת את המהלך שצריך, שהוא לעתים קרובות מהלך שמגיע "מהבטן". מה שמוביל את ברק כל הזמן הוא חשיבה אסטרטגית, לוגית, הוא מביט על העולם מבעד למשוואות וסטטיסטיקות, והאמת היא שהמציאות בלתי ניתנת לחיזוי באמצעים מתמטיים ולעתים הכלי החשוב ביותר שאדם מצויד בו הוא האינסטינקט הטבעי.
 

גם איינשטיין, כששמע על פיתוח תורת הקוונטיים - תורה מתמטית שלא תמיד מצייתת לחוקים המתמטיים המוכרים לנו ובבסיסה היא מאוד בלתי צפויה - סבר ש"אלוהים לא משחק בקובייה", ואילו היום אנחנו כבר יודעים שאת אלוהים ניתן למצוא פעמים רבות על חוף הים מגלגל קוביות במסגרת טורניר שש־בש עם חברים.
 

לעומת זאת כחול לבן היא אפילו לא אתנחתא קומית. היא בעיקר מקרה מצער. אני מוכרח לומר שאני שומע כל הזמן את אנשיה מדברים בתקשורת. בעיקר את יועז הנדל ועפר שלח שאוהבים לפטפט. גם בוגי יעלון ולפיד וגנץ מדברים פה ושם. והם כולם עונים על שאלות, אבל בחיי שאני פשוט לא מצליח להבין מה הם בעצם אומרים. יחסית אני אדם קשוב לנעשה באקטואליה, אבל אם עכשיו אתם שואלים אותי כמה שאלות בסיסיות בנוגע לכחול לבן, שאלות כמו למשל: האם המפלגה תומכת בקונספט של שתי מדינות לשני עמים? מה הם היו עושים אחרת מביבי בנוגע למצב הביטחוני בדרום? על הסקאלה שבין סוציאליזם לקפיטליזם, היכן הם נמצאים? אני פשוט לא יודע מה להשיב לכם. נחדד זאת ונאמר זאת כך: אין לי מושג קלוש מה בעצם המפלגה הזו רוצה, איזה סיפור היא מספרת. ההרגשה לגבי המפלגה הזו היא שמדובר בסוג של רהיט מאיקאה שלא ממש ברור איך מרכיבים אותו ואתה יודע שהוא לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. רהיט שאתה יודע שגורלו להתפרק.
 

אפילו האופציה הטבעית ביותר שלי, מפלגת העבודה, איננה אופציה אמיתית. את עמיר פרץ אני מעריך ואוהב מאוד, אבל גם את ג׳ון לנון והביטלס אני אוהב, אך ברגע שיוקו אונו הגיעה, היה ברור שזו תחילת הסוף של הלהקה שכבר לעולם לא תוכל להיות מה שהייתה. כך גם במקרה של אורלי לוי־אבקסיס - שהיא, אם זה לא ברור, היוקו אונו של מפלגת העבודה. עבודת ההלחמה של מפלגת העבודה עם גשר של אורלי לוי־אבקסיס היא עבודה ברמה שאפשר היה למצוא בגשר אחר, גשר המכביה. ולכן הקריסה בלתי נמנעת. לסיכום ולסיום, אם להיתלות באילנות גבוהים (ומשפחתיים), כמו שאומר ויקטור חסון לסרג'יו בגבעת חלפון: "ימין ושמאל רק חול וכולרה".