הישראלים הם עם רעשן, נפלא, מלא רגשות וגם די מעצבן. לכן כשיוצאים לטיול בסוף אוגוסט, צריך להביא בחשבון כמה פרמטרים חשובים: למצוא תאריך שבו משפחות וילדים מתכוננים לבית הספר, למצוא לוקיישן שקשה להגיע אליו ברכב רגיל או לחלופין אין בו מקור מים רדודים, והכי חשוב, אין בו אטרקציות. המילה המפחידה בעולם כולו: אטרקציות. הסיוט הגדול של חיי הוא שיבוא מישהו שהוא לא טייס ויפעיל אותי. מפה לשם ומשם לפה, בזמנים קצובים. בחופש. 

מקהלה עליזה
אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה שמעתם מקהלה של ציפורים, אבל על אף כל הפסטורליה המשתמעת מהמשפט, כשזה תופס אתכם לא מוכנים, הקולות עלולים להיות די מעצבנים. רעש רקע של טבע שמסמל יותר מכל את השקט הוא לא דבר שקט בכלל. 

נשימותיה הכבדות של הכלבה שיצאה איתנו לטיול נשמעו בקצב אחיד בין ראשינו, שמוקמו במנח של חצי שכיבה בזמן שפרצופינו טמונים בתוך שני ספרים. פוזיציית אינסטגרם קלאסית של חופש, שהיה נדמה עוד בעת האריזה שזו התמונה הראשונה שנעלה תחת הכיתוב: "התחלנו".

האמת היא שרצינו לצלם את השלווה הפסטורלית של רגליים מקופלות אל מול נהר, אבל היה חם מדי לקום אחרי שנמצא מנח טוב לראש. וחוץ מזה, את מי זה בעצם מעניין? בסוף אוגוסט כולם נוסעים לאנשהו, כולם "מתחילים" חופשה כלשהי, כולם מחזיקים ספרים בין הרגליים ומנסים להשאיר את הטלפון לפחות חצי שעה בתוך התיק. 

הציפורים על גדות הירדן שרו במקהלה עליזה שיר שהשתלב עם נשימותיה הקצובות של הכלבה. משב רוח עז הזיז את ענפי האקליפטוס הצפופים, והרחש החזק שנשמע בין העלים היבשים הזכיר לי את האיש הכי אומלל בתזמורת: זה עם המצילתיים, שמחכה קונצרט שלם בשביל סטירה מצלצלת. 

"כמה רעש יש פה", פלטתי אחרי שמצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את אותה השורה בספר, לצד התפעמות מקולותיו הנפלאים של מה שלרגע היה נדמה כג'ונגל קטן, ולצד ניסיון לסגל נשימות ארוכות נוסח דיפאק צ'ופרה, כי ראבאק, אישה, את בטבע, אז תירגעי. 

תוך כדי ניסיון צלילה אל תוך צלילי השלווה, ניסיתי להבין איך רעש אוטובוסים, צעקות של שכנים וחיי עיר גדולה עמוסים לא מפריעים לי לריכוז כשאני יושבת עם המחשב בבית קפה. 

ראבאק, את בטבע. תירגעי. צילום: טליה לויןראבאק, את בטבע. תירגעי. צילום: טליה לוין

"התחלנו"
37 מעלות שנתנו תחושה של 42 - לפחות זה מה שהאפליקציה אמרה, והזיעה החלה לטפטף במין דיוק מרגיז ומונוטוני שלא היה נעים להתייחס אליו, כי בכל זאת אנחנו בחופשה. יכולנו לקום ולקחת מגבת או לקפוץ לרגע למים, אבל הכלבה בדיוק התמקמה לה בתנוחת בייגלה, וכל תנודה חריגה הייתה יכולה להקפיץ אותה שוב ולגרום לה לשגע אותנו עם הכדור שלה. 

אז העדפנו לא לנוע. כלומר "התחלנו" בשקט וקיווינו שעל אף הזיעה נצליח להירגע. את הכלבה לא ממש מעניין החום בחוץ, יש לה מערכת ויסות נפלאה של טמפרטורה, והיא גם לא יודעת מה המשמעות של יומיים חופשיים אחרי שבוע עמוס. מבחינתה כל יום הוא יום חופש כל עוד היא עם הלהקה שלה - אנחנו. והכדור האדום. 

משה והאורנג'דה 
"איפה הבורקסים, ריבון העולמים?", נשמעה לפתע צעקה שפילחה את השקט המדומה. הו, הנה רעש שאנחנו מכירים. האוזניים של הכלבה הזדקפו כמוצאות שלל רב. "בורקסים". וגם שלנו הזדקפו, כי לחצי שנייה היה נדמה שהכל חוזר למסלולו והחופש נגמר. אבל המציאות הכתה בפרצופנו. אם אתם רוצים חופשה אמיתית, סעו למלדיביים. זה ארץ ישראל פה! אבל הנה, המוח מצליח לווסת את הצלילים, הצעקות, הטונים והמילה "בורקסים". באמת שלא אכלנו כבר כמה שעות. 

"מי נגע לי בפאנטה?", נשמעה צעקה מהצד השני של היער. משה והאורנג'דה גרסת 2019. זה עוד צליל שהמוח שלי לצערי מסוגל לעכל. נשמתי לרווחה, ואז מיד התעצבנתי. במשך עשר דקות ארוכות נעמדו לנו מעל הראש שלושה טרקטורונים עמוסים במשפחות להפסקת אוכל. ציוץ הציפורים נדם. הכלבה נרדמה. הרוח פסקה, ופתאום נהיה ממש חם ומעצבן ומטונף כמו בקינג ג'ורג' בתל אביב ב–12 בצהריים ביום שישי.

החיים עצמם
החוויה החוץ־גופית שהפגישה אותנו עם המציאות המוכרת מהבית הזכירה לי שהכל יחסי, כמו שאמר איינשטיין. ברגע שהטרקטורונים נסעו, הציפורים חזרו לצייץ, הכלבה נשמה בכבדות, והענפים היבשים עשו "וויש וויש" מונוטוניים כמו מצילתיים - ואז נרדמתי לשעתיים. סיימתי את הספר, לא חשבתי ולו לרגע אחד על עבודה, ואפילו לא הוצאתי את הטלפון כדי לצלם את כל זה. כמובן עד שהכלבה נעמדה על ארבע וביקשה שעם כל הכבוד לשלווה שלנו, יש פה כדור אדום שלא יזרוק את עצמו. התבאסתי ממש לחצי שנייה ואז נזכרתי שפחות מרגיז לזרוק כדור שוב ושוב למים מאשר נניח לצעוד פעמיים בחצי שנה שוב ושוב לקלפי. 
 

אלברט איינשטיין הבין שהתשובה לחיים נעוצה בפתרון נוסחה שאמורה להיות לכאורה מאוד פשוטה. אם רק אצליח לעזאזל לפתור אותה יום אחד.