על נתניהו אין מה לתמוה. מה שחשוב וקובע אצל נתניהו זה המעמד המדיני האישי שלו. לא המעמד המדיני של ישראל. לכן הוא מקפיד כל כך לבצע את הגיחות שלו למוסקבה וללונדון ולהיפגש עם מנהיגי מדינות אלה. לגודל צערו הוא נאלץ לבטל גיחה כזאת להודו. הדבר האחרון שעניין את נתניהו בתפקידו כשר החוץ היה מצבו הפיננסי של משרד החוץ. גם נוכחות של בכירים במשרד בתכנון ביקוריו בחוץ לארץ הייתה בעיני שר החוץ נתניהו פחות מזניחה. הם לא יגידו לו מה לומר לפוטין, או מה ללחוש באוזניו של ראש ממשלה בריטניה.
שגרירים וראשי משלחות במרכז האו"ם בניו יורק מתפארים בשיחות פרטיות על השפעתם ומעורבותם בגיבוש המדיניות ודפוסי פעילותם של משרדי החוץ במדינותיהן. קרוב לוודאי ששגרירי ישראל במדינות חשובות ידעו על המשבר הפיננסי המאיים על פעילות הממונים עליהם בירושלים. אבל גם שגרירים שתקו ולא השמיעו הגה בפומבי. נוח היה להם להסתתר תחת מעטה הנוהל והנימוס הדיפלומטיים ולשתוק גם כאשר אבחנו וידעו כי הגרעון מתנפח וצפוי לאיים מעשית על הפעילות המסודרת ועל תוכניות פעולה של השגרירות עליה הם אחראים.
חלק משגרירי ישראל בבירות חשובות הם מינויים פוליטיים של נתניהו. זה הרבה מידי לדרוש ולצפות מהם שיגיבו או יתריעו על מצבו הפיננסי החמור של משרד שפטרונם בנימין נתניהו עמד בראשה.
התרעות פיקוד העורף