אחרי כל ההצהרות הריקות סביב החוק שלא היה, שכחנו את האמת: שיעור ההצבעה במגזר הערבי נמצא בשפל המדרגה. באפריל הוא עמד על 49.2%, ובמקום להבין את משמעות המספר, כולם העדיפו לבנות סביבו ספינים.

שיעור ההצבעה הנמוך הוא תמרור לכולנו. הוא צריך לעצור, למשל, את חברי הרשימה המשותפת. הם ממשיכים בעיקשות בדרכם המתבדלת, ששמה בראש סדרי העדיפויות את המאבק הפלסטיני במקום את הערבים שהם אזרחי ישראל. הם נוהגים כך למרות שהציבור שאותו הם מתיימרים לייצג מראה להם בעקביות שהם לא משרתים אותו נאמנה. לרגע כבר היה נדמה שהם ישנו את דרכם, כשאיימן עודה הצהיר שהוא לא פוסל התחברות לקואליציה. אבל מיד קמו קולות סותרים במפלגה שגרמו לו להתקפל. חברי הרשימה המשותפת מנסים להעיר את המגזר האדיש שלהם בפרובוקציות, אבל תארו לכם איך המגזר היה מתעורר לו הם היו יוצאים פתאום בהכרזה שהם משנים סדרי עדיפויות. שמטרתם היא להיכנס לממשלה כדי לצמצם פערי השכלה והכנסה, או כדי לגרום סוף־סוף להורדת הפשיעה. כמה חבל שהם בוחרים לעורר את המגזר באותם אמצעים שהרדימו אותו מלכתחילה.
 

שיעור ההצבעה הנמוך צריך להיות תמרור גם בפני שופטי בג״ץ, בפעם הבאה שהם ייטו להכשיר את המופרע התורן מטעם בל״ד. הכשרת הקיצוניים בעבר לא באמת שירתה את הציבור הערבי, שעל זכותו לכאורה ניסו להגן. הוא רק המשיך לאבד אמון במערכת דווקא משום שאלה הם נציגיו. 
 

שיעור ההצבעה הנמוך היה אמור להיות תמרור שעוצר גם את המפלגות הציוניות. אם יותר ממחצית מהמגזר אינם מצביעים, המשמעות היא שהם אינם מזדהים עם הפרובוקטורים והקיצוניים, ושישנם 10־12 מנדטים על הרצפה שאף אחד אינו מתכופף להרים. חלק מהמפלגות הציוניות לא רוצות לעסוק בזה כדי לא להיות מזוהות עם הסטיגמה על הערבים, וחלקן פשוט מעדיפות להתמקד במצביעים שעליהם כולם רבים, שהם לכאורה המצביעים ה״בטוחים״. 
 

גם מפלגת השלטון הייתה צריכה לעצור נוכח המספר הנמוך, ולהבין שהגישה הנוכחית שלה כלפי המגזר היא אותה גישה שהביאה למבוי סתום, שבעטיו היא כבר לא באמת מפלגת השלטון כי לא הצליחה להרכיב קואליציה. במקום לצמצם את הפערים התפיסתיים ולגייס תומכים חדשים, היא בוחרת להעצים את הפערים שוב ושוב נגד המצביעים הערבים. הגישה הזו מיצתה את עצמה.
 

המשמעות של המספר 49.2% היא שיש ציבור גדול של ערבים ישראלים שרוצים להשתלב ולשפר את חייהם, וכרגע אף אחד לא מציע להם דרך לממש זאת. מצד אחד, הציבור הזה חוטף את חוק הלאום ואת קמפיין הזיופים, ומהצד השני את פוליטיקת הזהויות שמדרבנת אותו להתבדל.
 

אבל זה תמרור גם מבחינת הדרך שבה המגזר תופס את עצמו. דמיינו מה היה קורה אילו כל אלה שאינם מצביעים כי הם בטוחים שזה לא ישנה דבר, היו באמת נוהרים בהמוניהם לקלפיות. לו היו מצביעים למחנה הדמוקרטי, הם היו יוצרים כוח שמאל רציני של כמעט 20 מנדטים, במקום מפלגת נישה. אם הם היו מצביעים למפלגת העבודה, הם היו הופכים אותה ממפלגה קטנה עם אג׳נדה חברתית, למפלגה שהיא שוב אלטרנטיבה שלטונית. אילו היו מתפקדים לליכוד, רשימת מפלגת השלטון לכנסת הייתה משתנה, ואיתה גם האג׳נדה שלה. ואילו היו מצביעים כחול לבן, התמונה כולה הייתה נראית לגמרי אחרת.
 

עצוב שכולם ממשיכים להאכיל אותם בעוד מאותו הדבר, במקום לומר להם את האמת.