מסע הבחירות הראשון שלי היה עם שמעון פרס ב–1981, במיניבוס שיצא מתל אביב לקריית שמונה. פרס עלה צפונה בשוויון הנפש הישועי שלו ומתוך ידיעה ברורה שאין לו סיכוי לנצח את מנחם בגין בשיא תהילתו וכי יהיה חם עד גבה גלי בקריית שמונה. לא היו הפתעות במציאות העגומה של הפוליטיקה הישראלית. פרס ישב על במה מתוח ומסוגר והביט קדימה "במאה איש לערך שהיו ממוקמים טוב וצעקו 'בגין–בגין', 'פרס הביתה' ו'פרס בן זונה'. במשך שעה ארוכה הם קפצו וזעקו, ניזונים מהאדרנלין של עצמם, ובשעה שנואמי המערך התחלפו, שרו המקפצים 'בן זונה יוצא ובן זונה נכנס'" (לטובת מי שחושב שיאיר נתניהו נולד בלידת ואקום).

פרס עמד ונאם כמו גבר, אבל ניכר בו שזיהה כי קולו בוקע מתוך ארון קבורה פוליטי. בשעה ש"התקווה" התנגן במערכת הגברה חורקת וצורמת, "הופנו מצלמות הטלוויזיה לעבר גוש הליכוד. אור חזק ולבן, אור מקומם, ומתוך הקהל, שלא לחלל את קדושת ההמנון ברעשם, עמדו מפגיני הליכוד ובשקט מופתי, לקצב המנגינה, נתנו לפרס יד מושטת ואצבע מכופפת, הלוך וחזור, נא באוזן, כחיה פצועה בעלת זרועות המסרבת למות".

הבאתי איתי מאמריקה אחרי הלימודים את השטיק החדש לזמנו, שנשחק מאז עד גימיק דק ושקוף, אחד על אחד עם פוליטיקאים בכירים, לרוב במושב האחורי של מכוניות השרד שלהם או היפניות היוקרתיות של האופוזיציה. מאז שנדחף הנטר תומפסון למושב האחורי של שנוא נפשו ריצ'רד ניקסון והופתע לטובה מהבקיאות שגילה המארח שלו בפוטבול, נדמה היה לנו שהמושב האחורי הוא מין פוליגרף אינטימי על גלגלים, שבו נאלץ המועמד לפתוח את סגור לבו. זה היה נכון לגבי כמה, ומופרך לחלוטין לגבי אחרים.

ברדוגו הכניס אותי לוולוו של דוד לוי, אבל לך תוציא מלוי אמירה אישית. אהוד ברק הכיר את כל המתגים הנכונים, זמזם פרטיטורות ועשה תנועות משונות בידיו. יוסי שריד היה נחמד ופטפט על פלויד מהטלוויזיה והתעקש למצוא את החומוס הטוב ביותר בגליל. אריה דרעי היה מארח מופתי ויצא מגדרו להבהיר שהוא יודע שאני כותב גם על אוכל, אבל הוא מנוע מלהתעמק בגלל מגבלות כשרות. עם פואד ז"ל זו הייתה תמיד סחבקיאדה עממית, עתירת צ'פחות ומעיכת ברכיים והתעקשות שלא לוותר על ארוחה הגונה למרות הלו"ז הצפוף.

חיים רמון היה סתמי. עוזי ברעם היה לבבי. דן מרידור היה נחמד ומסויג. ממתן וילנאי אני זוכר פלאפל בקריות. אריק שרון היה אתגר, אבל אי אפשר היה שלא להישבות בקסם האישי, בחוש ההומור ובתחושת הבעלבתיות שלו על ישראל. עם יצחק רבין זה היה כמו נסיעה באקווריום על גלגלים. וכך הלאה. מה שהיה כה בולט באותן שנים הוא שהפוליטיקאים שנתנו לי טרמפ לא התחלפו.

סלסיצ'ה. צלם : רון מיברגסלסיצ'ה. צלם : רון מיברג

שנים רבות הייתה הפוליטיקה הישראלית תקועה בהילוך סרק, משחקת בכיסאות מוזיקליים תכופים מדי ומזיזה חיילים ותיקים על לוח משחק מאובק. מיומו הראשון בפוליטיקה נשמר בנימין נתניהו מעיתונאים שהדיפו ריח של בעלי פוטנציאל עוין ולא הניח להם להתקרב אליו. גם כאשר חברתי לאמנון דנקנר וצעדינו ב"שטח" נשמעו כתנועת פילים, שמר נתניהו מרחק. הוא הניח לנו להתקרב אליו לשיחות חטופות בין חוגי בית ועצרות עם ופטפט בעליצות על נושאים שלא ממש התחברו.

אחרי שנים רבות של עיתונאות, עליי להודות שכתיבה פוליטית הייתה אהובה עליי ביותר. היה בה מגע אישי, דיבור עם אנשים, סוג של קשב להמיית הרחוב, פגישות אוף דה רקורד ובעיקר תחושה שגויה ומטופשת שיש לנו השפעה על מהלך ההיסטוריה. כל זה היה פחות חשוב מההרגשה שמדובר בעיסוק שהוא שליחות לאומית. שבסופו של מסע ארוך, מייגע ובעיקר סיזיפי, תהיה לנו השפעה על הדרך שבה תבחר ישראל ושתהיה בה הלימה גדולה לתפיסת העולם שלנו. זה לא קרה. התסכול הוביל לשתי תוצאות שונות: לדחיקתם של עיתונים ועיתונאים מסוימים לעמדות אופוזיציוניות מובהקות, אנינות בהגדרה, שנואות ומגונות בעיני רבים עד כדי התכתשות ברמה אישית; והתגייסות של עיתונים, ערוצים ועיתונאים לדברר את עמדות השלטון גם כאשר העמדות הללו הפכו מטורללות, עברייניות ומושחתות.

קשה לי עם החלטתי העקרונית שלא להתערב בפוליטיקה הישראלית מהנוחות היחסית של מדור המתנהל מגלות באמריקה. זה ויכוח ישן, אבל אני גורס שמהגרים שהעתיקו את גורלם הרחק מישראל ואינם מתכוונים לחיות עם תוצאות הבחירות, מנועים מלהשתתף בהן. גם כעיתונאי. נכון שעומדת לי זכות היסטורית בשל העובדה שמילאתי את חובתי למדינה, וכמובן זכות אבותיי, אבל לא מתאים לי להגיע לישראל בהתגנבות יחידים, להטיל פתק כזה או אחר ולברוח חזרה למיין. אילו מישהו מילדיי היה חי בה או אילו התכוונתי לשוב אליה, ניחא. אבל לא זה המצב. זה כואב ומתסכל, אבל זו עמדתי העקרונית ותמיד הייתה.

אומרים לי שיש תנועה ערה של ישראלים המתכוונים להגיע לישראל רק כדי להצביע. זה לא נגד החוק, אבל אם ישראל הייתה מעוניינת באמת בקולות שלנו, היא הייתה מציבה קלפיות בנציגויות שלה בעולם. קל וזול יותר להגיע לקונסוליה באמריקה.

***

ביום האחרון של אוגוסט הוזמנתי לאירוע מאולתר של ידידים לציון סוף הקיץ. מה שיפה אצלנו, שבשבוע הראשון של ספטמבר צנחו המעלות כמו דובי קרקס מאולפים, ועכשיו קריר ביום, ובלילה מתעקשת ההסקה וגונחת במרתף בניסיון להתניע. המסובים בסוף אוגוסט היו אנשים שמחים. פקקי שמפניה התעופפו לכל עבר; צ'יפס טעים במיוחד ממיין נטבל באיולי שום שהוכן במקום; היו פרוסות סופרסטה איטלקי, נקניקיות סלסיצ'ה בגריל, הרגשתי מבויש משהו בסלט הישראלי שהבאתי ולא פחות בסביצ'ה טונה שהכנתי מדג טרי שתיבלתי והנחתי לו לעמוד נצרב במעט לימון ובהרבה ליים.

אף שאינני מנסה מספיק, הצלחתי להגן על התקן של תלוש השמור לי. היו שם מכרים ותיקים כמו עורך הדין שלי, שרק לאחרונה נודע לו מהוריו המאמצים שהוא חצי יהודי ומצא אושר עם בחורה ששבה למיין אחרי לימודים בניו מקסיקו. עד שהגיע זוג שהם בעלי מסעדות ברוד איילנד, הייתי המבוגר בחבורה. במקרים המעטים שבהם היה צורך להציג אותי, קפצתי ואמרתי שאני שוטה הכפר. זה משעשע יותר באנגלית אבל לא בהרבה. קשה להתרגל למצב, אבל למרות שנים רבות באמריקה מסגיר אותי המבטא שלי כמי שאבותיו לא הגיעו לניו אינגלנד במייפלאואר לפני 400 שנה.

אני מודע לכך שאני נשמע שונה, אבל לא נתקף רגשי נחיתות עד אשר האמריקאי התורן שואל אותי - חצי בסקרנות, חצי בחשש - מאיפה אני במקור. זאת שאלה דפוקה ומרגיזה בכל שפה ובכל מקום, עם דגש על "במקור". אם אשיב שהעברתי את שנות ה–70 בקליפורניה וגומר, עדיין תעמוד השאלה באוויר. אינני מתבייש להשיב "מישראל", אבל זהותי בוקעת ממני בפרץ גועש של אפיונים, הסתייגויות והסברים חיוניים. אני מישראל האחרת, ההיא, אני מבקש לומר.

. צילום רון מיברג סביצ'ה. צילום רון מיברג סביצ'ה

אלה ימים שבהם אני פצע וחבורה, אדם ללא עור. אבל לא זה העניין. יש דיסוננס קשה לעיכול למי שרגיל לחיות באמצע היורה הרותחת ולאמץ את ההתרחשות הפוליטית לחייו הפרטיים, בחברת מקומיים שאטרף האמוק של טראמפ בוושינגטון ושאול התחתיות שאליה הוא גורר את אמריקה, אינם משפיעים על האופן שבו הם חווים את חייהם ונותרים מסורים ונאמנים להנאות שלהם וסגנונם מבלי שיהיו מוטרדים מהתהייה הקוסמית "מה יהיה?". שוו בנפשכם אחר צהריים וערב קסומים מול האוקיינוס, עם בריזה קלה בטמפרטורה מוזמנת, צהלות אושר סוסיות מהזן שרק אמריקאים יודעים להשמיע וחוסר חיבור ועניין מוחלטים למה שקורה בחיי האומה. זה מעורר קנאה ודוחה באותה מידה, מכיוון שאתה תוהה כיצד אפשר להיות מקסימים וכובשים כל כך ובאותה שעה עלבון כה גדול לחובה להיות חלק מתהליכים דרמטיים.

ככל שהכוסות שבו והתמלאו, כך הלך האירוע והתפורר למרכיבי היסוד שלו. לא קל לשבת שעות כששפתיך מתוחות במאמץ לחייך ולנסות לעקוב אחר שיחה שאין לה ליבה או כור היתוך. לפעמים הבנתי שאני משתתף בפולחן שאת חוקיו אינני מבין: כך היה כאשר מישהו קם, משך כיסא והניח לחברה שלו לספר אותו בפומבי; כך היה כאשר מישהו הגיע עם מגשים של עוף פריך מטוגן ברוויון; כך היה כאשר בעלת חנות הספרים הצעירה וחברה החלו לשחק בזריקת ביצים לא מבושלות.

מישהו ריחם עליי והסביר כי המשחק, בביצים טריות כאמור, הוא מסורת שחוקיה פשוטים: כל מי שתופס את הביצה בלי לרסק אותה, פוסע צעד אחד אחורה וזורק לחברו. אחרי שנשברו עשר ביצים לפחות לקול מצהלות ההמון, נרגעו הרוחות. יותר מאשר הייתי שבע הייתי שתוי, ויותר מאשר הייתי שתוי, הייתי אומלל. אבל אפילו במקום המוזר הזה בתודעה השיכורה שאליה אנחנו נסוגים ברגעים כאלה, כאשר אנחנו עירומים בעיני עצמנו וקרועים לרווחה, לא מצאתי את הדרך להצטער על כך שאינני בבית. בהנחה שאני יודע איפה הבית ושהוא עומד עדיין על תִלו.

***

אין לי מושג מה תהיה תוצאת בחירות בישראל. אבל יש לי תקווה. רוב הזמן התקווה שלי חסרת שחר, אבל הפעם אני אופטימי. בלי להסגיר חלילה למה אני מייחל. אני מנסה להסביר את זה שנים: תנאי הכרחי לקיומם השפוי של מהגרים הוא הידיעה שמולדתם, הארץ שבה נולדו וממנה באו, תמיד תהיה שם. זו אינה גישה אנוכית או תועלתנית ולא מוטמעת בה תקווה שמישהו יעשה עבורנו את העבודה הקשה.

זה הצורך הבוער שישראל תשמור על שפיות, על צביון תרבותי, על סטנדרטים אלמנטריים של מדינות נאורות ועל כבוד לזולת ולאחר. מהגרים צריכים עורף ביתי עמיד וקשיח גם אם הם עצמם נהדפו ממנו. לא כדי שיהיה לנו לאן לחזור, אלא משום שמהגרים שארץ מוצאם שינתה את אורחות חייה וצביונה, או חלילה נעלמה כליל, הם אנשים שלבם נעקר ונרמס. גם כאשר מצטיירת ישראל כמקום המטורלל ביותר בעולם ואפילו יהודי אמריקה הולמים בה בחמת זעם של מי שחלום הדורות שלהם יורד לטמיון, לאקס–פטריוטים ישראלים אין מקום מטפורי אחר להניח בו את ראשם.

אין יותר דרישה לגיטימית בעולם מודרני, אוניברסלי ומחובר שנחיה במקום אחד כל חיינו. ישראל אינה נלחמת על חייה מול כוחות שקמים עליה מבחוץ. היא הבריון השכונתי שמציק לילדים חלשים, ואין יותר מעטים מול רבים. אנחנו זקוקים לה משום שהיא אנחנו ומשום שאנו והורינו לפנינו נתנו את חלקנו כנדרש ועמדנו בכל תנאי הכניסה. ההשערה שישראלים רבים יחזרו הביתה אם יתרחש שינוי דרמטי במפה הפוליטית, אינה נכונה. אנשים הולכים בעקבות גורלם מתוך העדפה כלכלית, תרבותית, הרכבים משפחתיים, יצר נדודים בריא, ההכרה שחיים פעם אחת ורצוי לפחות בשני מקומות שונים וההערכה שתהליכים הרסניים אינם נעצרים בחריקת בלמים, אם וכאשר ייאלצו ישראל ואמריקה למשך שנות דור להשתקם ולשוב לתנאי פתיחה של חיים שפויים.

שמחתי השבוע כאשר אחים–שרברבים ירדו ביום שישי למרתף ביתי, קבעו שדוד החימום גמר את הסוס, הביאו חדש והתקינו אותו, כולל צנרת חדשה, והכל בשלוש שעות. שמחתי שהצלחתי להיכנס לרשימה קבועה של קליינטים אצל האיש שמביא בולי עץ להסקה, ועלצתי כאשר שפך מהמשאית שתי דבוקות של בולי עץ בכניסה למוסך שאליו נותר לי להכניס אותם. ביום שלישי אלך לביטוח הלאומי לראות כיצד להתקבל למדיקייר, ביטוח רפואי לאזרחים ותיקים. ההישגים הקטנים הללו, האפורים והפשוטים, הם חומרי החיים האמריקאיים. אין להם כל קשר לשאלות קיומיות גדולות יותר. זה סוג של שפיות שאני לומד לחבב. זה לא "מה יהיה" עמוס נטל הדורות, אלא כיצד נעבור את החורף. מגיע גיל שבו נגזר עלינו לצרוך את החיים במנות קטנות.