ריצ’רד אלן החזיק מעמד קצת יותר משנה כיועצו לענייני ביטחון לאומי של הנשיא רונלד רייגן. יורשו, ויליאם קלארק, החזיק זמן דומה. רוברט מקפרליין, הבא בתור, החזיק כמעט שנתיים. ובסך הכל, שישה יועצים בשמונה שנים – זה מה שרייגן הספיק. המפורסם מביניהם היה גם האחרון: הגנרל קולין פאוול, שאחר כך שירת כמפקד המטות המשולבים, ואחר כך גם כשר חוץ, לא משפיע במיוחד, בממשלו של ג’ורג’ בוש הבן.

כאשר היה יועצו של רייגן, עבד לצדו של שר חוץ דומיננטי, ג’ורג’ שולץ. כאשר מונה לשר חוץ, מצא עצמו נבלע בצלם של יועצת דומיננטית, קונדוליזה רייס, וסגן נשיא דומיננטי, ריצ’רד צ’ייני. בממשל ההוא התבלט גם נץ משופם, שכבר אז היו לו כמה מעריצים, ולא פחות מתנגדים. ג’ון בולטון מונה לשגריר באו”ם כמהלך לעומתי, דווקאי. זה היה מינוי של בוש, שמתאים גם לדונלד טראמפ. מהלך של אצבע בעין. אלא שבחודשים האחרונים החל לנבוט אצל טראמפ החשד שהאצבע נתקעה בעין שלו.

אפשר להפליג בפרשנויות מדוקדקות על השפעת השפם של בולטון על מעוף הטיל במזרח התיכון. בישראל כבר היו מי שראו בפרישתו המאולצת – מי בדאגה ומי בשמחה ילדותית לאיד - סימן מובהק להפשרה ביחסי ארצות הברית ואיראן. האמת הפרוזאית פשוטה: בולטון לא התחבב על טראמפ, התקוטט עם אנשים חזקים ממנו, והחזיק מעט מדי נאמנים. הוא לא הבין מתי לתקוף ומתי לסגת. הוא לא זיהה את יחסי הכוחות האמיתיים. הוא נפל קורבן לפוליטיקה של וושינגטון, לא למדיניות במזרח התיכון.

וכן, גישתו הייתה נצית יותר משל כמה אחרים. אגב, זה בלט יותר בהקשר האפגני מאשר בהקשר האיראני. וכך או כך, אין לחשוד בסגן הנשיא, מייק פנס, או בשר החוץ, מייק פומפאו, שנעשו לפתע להקת מעודדות של המשטר האיראני. ובמילים אחרות: פיטוריו של בולטון לא מבשרים, ולא מאיצים, מהפך במדיניות האמריקאית מול איראן. אם יהיה מהפך, סימניו נראו כבר לפני הפיטורים, והוא היה מתרחש גם אם לא היו פיטורים. לטראמפ יש עניין מדיני ופוליטי להגיע לדיאלוג עם איראן. מי שיקבע אם העניין הזה יבוא לכדי מימוש הם קודם כל האיראנים. ירצו, ידברו. לא ירצו, לא ידברו.

בולטון הוא תזכורת חשובה לכך שלעתים קרובות האדם עושה את המשרה, ולא המשרה את האדם. כמו שר החוץ פאוול, שלא קבע מה מדיניות החוץ האמריקאית. כמו שר החוץ ישראל כץ, שלא קובע מה תהיה מדיניות החוץ של ישראל. בתחילת שנות ה־70, ריצ’רד ניקסון בחר ביועצו, הנרי קיסינג’ר, על פני שר החוץ שלו, ויליאם רוג’רס. בהמשך שנות ה־70 קודם קיסינג’ר, והחזיק בשני התפקידים, אך זמן לא רב לאחר מכן החל מעמדו דווקא להישחק. לא קיסינג’ר קבע. הנשיא קבע. ניקסון רצה בו כאיש מפתח. ג’רלד פורד השתכנע לסמוך על אנשים אחרים.

את כל זה אפשר כמובן לחבר גם למערכת הבחירות שלנו, ולשאלות לא תמיד חשובות כמו מי יחזיק באיזה תיק או תואר. האם בנט יהיה שר האוצר. האם פרץ יהיה שר החינוך. האם אוחנה יישאר שר המשפטים. הנה, אביגדור ליברמן היה שר ביטחון שנותר מתוסכל – כך לפחות הוא מספר – משום שלא נתנו לו לעבוד.

אלא שמה שלג’ון בולטון לא היה, לליברמן יש: כוח פוליטי. פעמיים הוליך את ישראל לבחירות כדי להבהיר לנתניהו שלא יסכים יותר להיות שר שהולך עם תיק, אבל מרגיש בלי. זה המפתח ואין בלתו: קרבה למקבל ההחלטות, או כוח לפגוע במקבל ההחלטות. בלעדיהם, אפשר לשאת בתואר של יועץ לביטחון לאומי, או שר אוצר, או שרת חוץ, או שר משפטים, אבל לא לעשות הרבה.

האמת פשוטה: בולטון לא התחבב על טראמפ ונפל קורבן לפוליטיקה

אפשר להפליג בפרשנויות מדוקדקות על השפעת השפם של בולטון על מעוף הטיל במזרח התיכון. אך היועץ פוטר כיוון שהחזיק מעט מדי נאמנים, ולא זיהה את יחסי הכוחות