יצאתי למסע ייחודי, שאמור היה על פי כל התחזיות להיות טיול של פעם בחיים. נפרדתי מאשתי בנשיקה שהיה מעורב בה קמצוץ של דאגה, הבטתי בבתי מיכאלה המעולפת בשינה עמוקה ומתוקה, ונכנסתי למונית שהתניעה ודהרה לכיוון שדה התעופה.

הבטתי דרך החלון למציאות לילית מהבילה, ולמרות ההבטחה והסקרנות הטמונות ביעד - הראש שלי הוטרד מעניין אחר לחלוטין: נוכל ישראלי שחמק ממני כמה ימים קודם לכן.

במסגרת אחת מהתוכניות שאני מגיש יצאתי לפגוש אדם שעשה מעשה מכוער, כדי לדרוש ממנו דין וחשבון מול המצלמה. את הפרטים אשאיר חסויים, רק אציין שמדובר באדם שקשה להאמין שהוא קיים, וכבר ראיתי רבים ומרושעים. הטיפוס הנדון ברח ונעלם, וכך נותרתי בתחושת החמצה. סביר להניח שחלק מהצלחתו נעוצה בהחלטות שקיבלתי בשעת ה־ש'. ההכרעות שאני נדרש לקבל בעימות כזה מורכבות ומרובות. אולי טעיתי הפעם, ואולי לא. לך תדע. השגתי את המטרה באופן חלקי, ומה שלא עלה יפה מעיק.

המתנתי בשדה לשותפיי לנסיעה, טרוד מחוסר הצדק ומהעובדה שהרמאי אולי ימשיך במעשיו הנלוזים בגללי. הלקיתי את עצמי וניסיתי להבין איך פותרים את זה. חבריי הגיעו, וחרדה נוספת הפכה לקבוצתית ומטעם אחר: אנחנו טסים לירדן ומשם בטיסת המשך לדובאי. הלו"ז צפוף והתגנב חשש (בדיעבד התברר שזו הייתה היסטריה מיותרת) שלא נספיק להגיע בזמן כדי לתפוס את המטוס המקשר.

הגענו לתחנה הראשונה. הכל דפק כמו שעון. לשלושתנו דרכון זר, מה שמאפשר כניסה למדינה הערבית המסקרנת. בכל זאת החלטנו שבפומבי נדבר אנגלית, למניעת תקלות ומבוכות. בשדה התעופה בעמאן המתין לנו איש צוות כדי לקחת אותנו לטיסה. אבל אחד מאיתנו נרשם כישראלי בלבד ולכן נאמר לו שלא יוכל לעלות למטוס. התפצלנו. אחרי דין ודברים הירדני התרצה. התאחדנו שוב בשער שהוביל למטוס, ומרוב שמחה ולחץ נפלטו מפינו קריאות בעברית. הנוכחים עיוותו פנים וכבר ראינו את החלום מתרחק ואותנו בקלבוש. למזלנו, העברית שלנו נתפסה כיוונית או כפורטוגזית, והוכנסנו ברוב כבוד למטוס.

לאחר טיסה קצרה הגענו. דובאי היא חלום קיצי לוהט, חייזרי והזוי. בשדה התעופה דקלים ענקיים מפלסטיק ומפלים מלאכותיים מרהיבים. בחוץ נחשפו לפנינו גורדי שחקים בתצורות שונות ומשונות, שכמו נשלפו מסרטי מדע בדיוני. ראינו מכוניות ודרכים שמצביעות על עושר ללא גבולות.

כל מטר רבוע ממוזג בנסיכות הזו, וכשיצאתי לרגע אל מחוץ למתחם המקורה, הכה בי חום שמעולם לא הכרתי: דחוס, בוער ולח. לראשונה בחיי הזעתי בזרועות. עד כדי כך לח היה שחמש דקות מחוץ לקרירות המלאכותית בלילה המדברי הפכו אותי לעיסה נוטפת.

סיבת הנסיעה נעוצה ברצון לראות את אחד הקרבות ב"אליפות הלחימה האולטימטיבית" ((UFC שהתקיימה באבו דאבי. חביב נורמגומדוב, שאותו ראיתי בשנה שעברה בלאס וגאס, ביקש למחוק מבוכה גדולה. הוא אומנם ניצח באליפות האחרונה אבל סיים את הקרב בהתפרצות זעם שהובילה אותו לקפוץ מחוץ לזירה ולפתוח בקטטה מול אלפי צופים בכל העולם. בעקבות התקרית הוא ננזף והושעה, אבל במקביל הפך לכוכב ענק. באבו דאבי הוא קיבל הזדמנות לגאול את עצמו מול קהל מוסלמי ברובו, שעבורו הוא גיבור: מוסלמי אדוק שהצליח להגיע לפסגה בספורט הכי אמריקאי שיש ולקרקס את כל יריביו בתבונה ובטכניקה עילאית.

בבוקר האירוע שתינו קפה ואכלנו ארוחה קלה בלובי המלון. בין שלוק לשלוק ראיתי את ג'יימי ורדי, חלוץ כדורגל אייקוני שמשחק בלסטר סיטי ובעבר בנבחרת אנגליה. גם הוא בחופש. אשתו נזפה בו בקצב מטריד על התבטאויות שלא אהבה. הוא הרכין ראש וספג את האש באיפוק. ללמדכם שגם אגדה חיה נענשת כיאות על מילים שלא נאמרו בזמן מתאים.

ערב הקרב. אחרי נסיעה של שעה לאבו דאבי נהג המונית הוריד אותנו בקרבת המתחם הענק שנבנה במיוחד. נותר לנו לגמוע מרחק קצר בהליכה, שבסיומה הזעתי בעפעפיים. לצדי צעדו גברים בכאפיות ובגלביות צחורות ולבנות, שלמרות החום נראו נינוחים ורעננים; דאגסטנים שזקנם קצוץ ומחודד וגופם שרירי ואימתני, וחובבי היאבקות ולחימה משולבת מערביים שהגיעו בשביל השואו. כולם המתינו לחביב.

חולצות, כובעי מצחייה ומזכרות אחרות שנושאות את שמו אזלו בדקות מהחנויות שהוצבו במקום. בזריזות רכשנו את כובע הצמר שחביב נוהג לחבוש ושהפך למותג נחשק.

כמה חם ומדמם בארנה. לחבריי שלא מורגלים באכזריות שהלחימה המשולבת מביאה לזירה, היו חלק מהמראות קשים. הם נסערו למראה הדם, החבטות בכל הגוף, העצמות השבורות והכאת היריב בלי מעצורים עד להכנעתו או לעלפונו.

הערב היה ארוך. מכונת שיווק אמריקאית, קפיטליסטית ורועשת שאבה את הכסף מאדוני המדבר. קדמו לקרב המרכזי מופעי חימום שהפגישו בין יריבים מרחבי העולם. חלק לא מבוטל מהם היו מוסלמים מרפובליקות רוסיות קטנות יחסית. פניהם צרות ומבטם אימתני ומאיים. אלו זכו לקריאות צהלה כשהצליחו להכות, והניצחונות שלהם היו להילולות של ממש.

לפניי ישב אדון צעיר שעישן נרגילה בנחת ולידי בריטית צעקנית שקיללה את חביב עוד בטרם נראה פרצופו. כבר לילה וחביב טרם הופיע. והנה, סוף־סוף הגיע הרגע. המוזיקה נשמעה, ויריבו של האלוף עשה את דרכו לאולם. מה קרה בקרב ומה עצר את נשימתי בדובאי? אספר לכם הכל בשבוע הבא.

הכתב היה אורח של קאווה גרופ