כשכבשנו את ההר: 17 במאי 1977 היה אחד הימים המאושרים בחיי. הייתי בן 16 וחצי, חולוני, שמיניסט וליכודניק. חולון הייתה אז "העיר האדומה". רוב החברים שלי היו מערכניקים. אחרים ערקו לד"ש, התנועה הדמוקרטית לשינוי, שגרפה 15 מנדטים ואפשרה את המהפך. אני הייתי אוהד הפועל ת"א וחניך בשומר הצעיר, לכאורה פוטנציאל קלאסי למפלגת העבודה. אבל בחרתי בצד השני. למה? כי הימין נראה לי צודק, התנגדתי להחזיר שטחים (לא שהיה אז הסכם שלום על הפרק), ואבא שלי היה מבכירי סניף הליכוד בחולון. והיה גם מנחם. מנחם בגין.
 

אהבתי אותו בכל לבי. המנהיג המיתולוגי של תנועת החרות היה האנדרדוג המושלם. מי שניסה ונכשל, קם ונפל, לא איבד תקווה והמשיך לנסות. אני הלכתי עם אנדרדוגים כל חיי, ובגין היה האיש שלי. חוץ מזה, האפטר־שוק של מחדל יום הכיפורים הרתיח את הארץ. השחיתות השלטונית עוררה גועל. הייתה תחושה שהכל תקוע, חסר תקווה, מסואב. היה ריח של מהפכה, אבל לא רבים האמינו שהריח הזה יבשיל לתבשיל. עד 17 במאי 1977 לא ידעה ישראל מעולם שלטון שאינו מפלגת העבודה. האנשים היו בטוחים שבלי מפא"י ישראל אבודה. שאי אפשר להפריד בין המדינה למפלגה.
 

לא היו אז רשתות חברתיות. לא היה אינטרנט. לא היה טלפון סלולרי. בקושי היה טלפון קווי. היו כמה עיתונים, ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו (טרנזיסטור). ראש המטה של הליכוד היה עזר ויצמן. סוג של נטע זר בחבורת הפולנים המנומסת של חרות והליברלים. ויצמן היה צבר פרוע, טייס אגדי, נסיך כריזמטי שסחף אותנו אחריו לשרוף את השטח, לרוץ ברחובות, לחלק פליירים, להגיע לכינוסים, להאמין. ובכל זאת, לא העזתי להאמין.
 

חודש ימים הסתובבתי בטי־שירט כתומה עם הסלוגן "כוח 1 הליכוד" ואש בעיניים. רבתי עם כל החברים שלי. ואז, כשחיים יבין אמר את המילה "מהפך", התפרץ הר געש של תסכול שנאגר שנות דור. עיניים קשישות שראו כבר הכל, דמעו. אופוריה אחזה בנו, תחושה עילאית של מי שניצחו כנגד כל הסיכויים והעסקנים. ריסקנו את מפא"י. הפלנו את הממסד. מנחם בגין, שכמעט לא היה מעורב בקמפיין (התאושש מהתקף לב קשה), הפך לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. "למות, או לכבוש את ההר", אמר זאב ז'בוטינסקי 39 שנים קודם לכן, באחד מנאומיו הבלתי נשכחים בוורשה. אז כבשנו את ההר, ונשארנו בחיים.
 

הטור הזה מיועד לליכודניקים. כאלה שהיו, כאלה שעודם, כאלה שעוד יחזרו. ליכודניקים שידם רועדת למגע פתק שלא כתוב עליו "מחל". חברי השבט המיוחד הזה, שהיה פעם קטן ונידח והפך לגדול ורב. שהיה צנוע ועניו והפך לדורסני ומתלהם. כל אלה שלא נעים להם לא להגיע ביום הבחירות. אלה שמרגישים שהמפלגה היא בעצם משפחה. שבטנם תתהפך אם לא יחזרו הביתה, תמיד, ברגע האחרון...

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"