תסמונת הכלום: יפה עשה חבר הכנסת צביקה האוזר מכחול לבן, כשהצביע מיד על כך שראש הממשלה יכול היה להחיל את הריבונות על בקעת הירדן לו באמת היה רוצה בכך. כל שנדרש הוא שהממשלה תקבל החלטה, בדיוק כפי שעשו לגבי ירושלים ורמת הגולן, כשאלו סופחו לתחומי המדינה בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט. אלא שלפני שנעסוק בהצהרות הריקות של בנימין נתניהו, כדאי להתעכב על אמירות השווא של כחול לבן, אפילו בנוגע לבקעת הירדן. 
 
לפני קצת יותר מחודש ביקרו בני גנץ ומשה יעלון בבקעת הירדן, יחד עם שני הסמנים הימניים של המפלגה - צביקה האוזר ויועז הנדל. הנוכחים נשאו הכרזות נלהבות לגבי חשיבות הבקעה והמחויבות להשאיר אותה בשליטתנו. אבל כאשר הועלתה בפניהם ההצעה להתחייב פומבית להחיל את הריבונות על הבקעה, הם דחו אותה. והנה השבוע בחרו בכחול לבן להלעיג את הכרזת ראש הממשלה לגבי הבקעה, אבל שוב - לא להציג כל התחייבות מצדם. 
 
אותה מדיניות ננקטה שם לגבי הפיאסקו בדרום והרקטות על אשדוד. שלושת הרמטכ"לים והחייל יאיר לפיד התייצבו והתחייבו שאצלם במשמרת לא תהיה פגיעה בריבונות ובביטחון האישי של תושבי הדרום. הם תקפו בצדק את מדיניות "ההכלה" והסובלנות של נתניהו מול חמאס, אבל נקטו בדיוק את שיטת ביבי להפרחת ססמאות ריקות. 
 

והנה, איש לא הטיח בהם את האשמה האישית של כל אחד מהם, מי כרמטכ"ל, מי כשר ביטחון ומי כחבר קבינט, בגיבוש שיטת ההתגוננות האומללה של ישראל בדרום. גבי אשכנזי, ובמיוחד גנץ, כרמטכ"לים, לא רק שלא אימצו דרך התמודדות שתכריע את חמאס, נהפוך הוא, הם החלישו וריפו את ידי הדרג המדיני. זכורה מצגת האימים שהציג גנץ כרמטכ"ל לקבינט במהלך צוק איתן, במטרה להנציח את המדיניות הרפה שלו. המטכ"ל של גנץ הפחיד את הקבינט בכוונה, כדי לגרש את ההצעות השפויות של נפתלי בנט, שחייבו לתקוף ולהכריע את חמאס. יעלון היה שר ביטחון שנתן גיבוי מוחלט לגנץ, לפיד היה חבר בכיר בקבינט שיישר איתם קו.

נתניהו. צילום: אבשלום ששוני

 
בכלל, איש לא מציב לראשי כחול לבן את השאלה הפשוטה: האם אתם עדיין תומכים בתהליך אוסלו וההתנתקות, ומה עמדתכם לגבי מדינה פלסטינית? לו הם היו נאלצים לענות על כך ביושר, היינו מגלים שלא ניתן לחלץ תשובה אחת מחייבת מכל חלקי המפלגה. לא דומה תשובת יעלון והאוזר לתשובת שלח וגרמן. אבל בניגוד לאגף הימני הקולני של המפלגה, רוב חבריה עדיין שבויים בתפיסות הרות האסון של רבין, פרס ושרון.
 
למרות העובדה שיש בכחול לבן אנשים רציניים ואפילו רעיונות שובי לב, הם לפותים באותה פרדיגמה פטאלית שהביאה אותנו לנסות להתאבד לאומית ב־1993 וב־2005. ומה נעשה, עדיין חשוב מכל לא להתאבד. ומי שלא מודה בטעויות העבר של המחנה שלו ולא שובר את מסגרות המחשבה שהביאו אותנו עד הלום, צועד באותו מסלול לעבר התהום.
 
היות ששוב אנחנו בפני בחירות הרות גורל, אסור להתבלבל. עם כל הביקורת המוצדקת כלפי נתניהו, אם לא תוקם ממשלה בהובלת הליכוד שתהיה מחושקת על ידי הימין האידיאולוגי, קשה לדמיין את האסונות שעלולים ליפול עלינו. האמת, קל לדמיין: אוסלו וההתנתקות, תוצר עולם המושגים שממנו בקעה כחול לבן. ההשתייכות השבטית ותפיסת ה"רק לא ביבי" מובילות רבים להתעלם מפגם היסוד הזה, אבל בקלפי אסור להתבלבל.
 
עורמה אלקטורלית

הכרזת הריבונות של נתניהו באה אחרי שורה של מסעות ביו"ש בשבועות האחרונים, מאלקנה ועד חברון. זו התסמונת האופיינית למנהיג הליכוד ערב בחירות, ומטרתה שקופה: להערים על המצביעים האידיאולוגיים שישלשלו "מחל" לתיבה. ההצהרות, שפתיים יישקו. ואכן, ריבונות ישראל בבקעת הירדן ויו"ש היא מהלך הכרחי, שלא לדבר על חברון מאז ולתמיד. אבל, כפי שציינו רבים, הכרזה מפי נתניהו לא מבשרת את המעשה עצמו. די בישיבת ממשלה אחת, שנתניהו לא טרח לכנס, והריבונות מוחלת בבקעה ויו"ש, בדיוק כמו בירושלים. ומה מנע מנתניהו להחיל ריבונות עד היום? שאלה טובה.
 
מגילת הכרזות השווא של נתניהו, שלא לומר כזב, כתובה בעיתוננו ובאתרנו לאין קץ. אבל התחכום לא מתמצה בהבטחות של כלום ערב בחירות. כדאי להתעמק במקרה חברון כדי להבין אותו: בשבוע שעבר התקבל נתניהו בכבוד מלכים בטקס לציון 90 שנה למאורעות תרפ"ט, ונשא התחייבויות מרטיטות לב לעיר האבות. המארחים התמימים ציפו שאם נתניהו מעז להגיע, הוא גם יחתום על המסמכים האלמנטריים שאותם הוא נמנע בכוונה מלאשר זה כמעט שנה. מדובר בבניית מתחם השוק הסיטונאי, רכוש יהודי שנגזל על ידי ממשלת ירדן. אלא שבעזות מצח הגיע ראש הליכוד, קטף את הפירות הפוליטיים ולא שילם דבר. 
 
בעניין חברון קיימת החלטת ממשלה מחייבת. בינואר 1997, כאשר נתניהו מסר את מרבית חברון לערפאת, הוא נאלץ לקבל החלטת ממשלה תחת אולטימטום. ההחלטה מחייבת לפתח ולחזק את היישוב היהודי בעיר, אבל במשך 13 השנים בראשות הממשלה נתניהו מפר את החלטת הממשלה שהוא קיבל בתירוצים שונים. ולגבי מתחם השוק הסיטונאי, כאן שוב נחשפת דינמיקה אופיינית. כל השנים האשים נתניהו, כמנהגו, את המשפטנים שמונעים ממנו לקיים את החלטת הממשלה. אבל מאז נובמבר האחרון קיים אישור של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לקדם את הבנייה במתחם השוק. עכשיו אין לראש הממשלה את מי להאשים, ובכל זאת הוא לא חותם. 
 
ואפרופו הכרזות ריבונות בבקעת הירדן, תופעת ההשתלטות המכוונת של הפלסטינים במימון אירופי על שטחי C ואדמות מדינה, חמורה במיוחד בבקעה. גם כאן מסרב נתניהו לנקוט את האמצעים שנדרשים לעצירת התופעה, אבל זה לא מונע הכרזת הכרזות, כמובן. 
 
הכרזת הריבונות גם חשובה במיוחד, כי נתניהו חיבר אותה לקבלת תוכנית טראמפ, שכנראה בפתח. נתניהו דיבר על החלת ריבונות רק על היישובים היהודיים, במסגרת ההכרזה של הממשל. והרי ללא השטחים הפתוחים, מרבית אזורי C, ייחנקו היישובים בתוך אוקיינוס של מדינה פלסטינית שתיבנה מסביבם. והרי זהו, על פי ההדלפות, הכיוון של "תוכנית המאה" המהוללת: הקמת סוג של מדינה לאבו מאזן, מסירת חלק מירושלים והעברת רוב אזורי C לפלסטינים. לכן חיבור הכרזת ריבונות להסכמה כלשהי לתוכנית האמריקאית הצפויה מסוכן וחמור במיוחד. 
 
מכאן תסמונת הכרזת בקעת הירדן ממחישה את הדיאלקטיקה המייסרת שבפניה ניצב מי שיגיע לקלפיות. בגלל האלטרנטיבה משמאל, ברור לאנשי ימין שהיעד חייב להיות ממשלה לאומית בראשות הליכוד, אבל זו חייבת להיות מחושקת בעבותות אידיאולוגיים קשיחים. אין הרי כל חשיבות לזהות המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק למספר הממליצים בפני הנשיא וכמות האצבעות בכנסת. ולכן ברור שהחישוק חייב לבוא מצד הגורם היחיד שאפשר לסמוך על המוצקות האידיאולוגית שלו ושיעבור את אחוז החסימה בוודאות. אותו חישוק חייב להיות מופעל גם לגבי אוזלת היד מול חמאס. 
 
גורמים עצמאיים מתוך הממשלה, כאלו שלא סרים למרות נתניהו, חייבים לנער את מערכת הביטחון ולהשיג הכרעה. לכן המרכיב שחייב להיות חזק וגדול ככל האפשר נמצא רק ימינה מהליכוד.
tguvot@maariv.co.il