מתעורר ומרגיש גוף חם נצמד אליי. זו שרי הכלבה, שקר לה כנראה מהמזגן שפועל בחדר השינה. באינסטינקט בא לי לכפכף אותה, על כך שהעזה בכלל לקפוץ למיטה שלי, ולשאוג עליה "עופי מכאן, אסור לעלות למיטה", אבל אז אני נזכר שאני חייב ללמוד להכיל. יש לי בן קטן בבית שמחקה כל התבטאות חריגה שלי בהנאה גדולה. וכיפוש לא משתגעת על המציאות הזו, בלשון המעטה.
 

אז ליטפתי ברכות את הכלבה הקטנה, שהביטה בי במבט נוגה מעיניה החומות. יש לה פרווה מאוד נעימה. אפילו אמא שלי מתלהבת מיופייה, כי היא בלונדינית. 
 

על השידה חיכתה לי כוס גדולה עם קשית ארוכה, ובה משקה האלים מפירות וג'ינג'ר, שכיפוש הכינה לי לפני שיצאה לעבודה. זה כנראה קרה לא מזמן, כי עוד יש קוביות קרח בכוס, חשבתי לעצמי. השעה שמונה וחצי בבוקר, קבע השעון הישן שניצב על השידה. הוא נשען על קופסת תמרוקים ריקה של כיפוש, כי גיאצ'ו שבר לו את הרגליים. אני לא יכול לזרוק אותו, כי אני קשור אליו. הוא איתי הרבה שנים והיה איתי בהרבה מקומות מהותיים, בארץ ובחו"ל. הוא נאמן לי, אז אני חייב גם להיות נאמן לו, עד שהוא יתפגר לגמרי. מקווה שזה לא יקרה לי לפניו. 
 

משום מה אני עדיין בשלב של יקיצה טבעית מוקדמת, אף שכבר אין לי מחויבות קבועה לשידור בבוקר. שקט מוחלט מסביב. העברתי את עצמי למצב עמידה, לקחתי את הכוס וקראתי לשרי: "בואי, טומטום", בדרכי לסלון.
 

מתוך הרגל אני מוודא שכל החדרים נעולים, מחשש שהכלבה תחליט לעשות את צרכיה דווקא במשמרת שלי, ואיאלץ לנקות אחריה. אני שונא את הפעולה הזו. 
 

סיגריה ראשונה של בוקר, אני מכור לתחושה הזו. לתחושת הסוטול הנעימה שיוצרים כל הכימיקלים בסיגריה במפגש עם הגוף החבול שלי. השלד הרי שוקל תשעה ק"ג, היתרה - 100 ק"ג סחלה, שכוללת איברים פנימיים ונוזלים - צריכה את החומר. כך אני מרגיע את עצמי על ההרגל המגונה והדוחה של עישון.
 

# # #
 

פתחתי טלוויזיה, ומיד העברתי לגללי־צה"ל. הקשבתי למראיין שדיבר עם מומחה ל"הפחתת־אישים" מהאגף בשב"כ לשעבר. הוא שיבח את רה"מ נתניהו שהקשיב להנחיות צוות האבטחה שלו, וירד מהפודיום באזעקת "צבע אדום" באשדוד. "מה היה קורה אם רה"מ היה מסרב להנחיית המאבטחים, ולא היה יורד לשטח מוגן?", נשאל המומחוי. 
 

"כבר היו מקרים כאלה בעבר", הסביר אדון מיקי שמבין בזה. "אבל אז מי שקובע זה מפקד הצוות, והמאובטח חייב לקבל את סמכותו". 

הסכמתי איתו, כי הוא מבין בנוהלי אבטחה ואני לא, אבל אותי עניינו ההשלכות של האירוע. ומיקי המומחוי אמר שהוא לא מבין בהשלכות, רק בשמירת שלומו של המאובטח.
 

צפיתי בקליפ מאשדוד הרבה פעמים, בניסיון לפענח מה עובר באותן שניות בראשו של רה"מ נתניהו. ברור ומוסכם על כולם שהוא לא חשש לעצמו חס וחלילה. מצד שני, הוא לא היה היחיד באולם, ולא ברור מה עשה הקהל בהישמע האזעקה. אולי הוא החליט בשנייה להפגין אחריות ממלכתית, ולהישמע למאבטחיו, שנראו מאוד לחוצים. מצד שלישי, תושבי עוטף עזה חווים את הנוהל הזה ארבע פעמים ביממה, בממוצע. 
 

אם הייתי נכנס לראשו של נתניהו באותן שניות, או בשיירה המאובטחת ששעטה במהירות עם סירנות מחוץ לאשדוד, הייתי מפנים מיד שהפסדתי כאן בנקודות בתדמית הציבורית. גבי אשכנזי מכחול לבן הופיע באשקלון ומיד הצהיר שהוא לא יורד מהבמה.
 

אבל זו לא בדיוק תחרות מי יותר עבדאיי. ביבי גר בבלפור, גבי גר בכפר סבא. אין בערים האלה מלחמה יומיומית, בעוטף ובדרום יש - רק שלא קוראים לה "מלחמה" בגלל השלכות כלכליות של פיצויים וכו'.
 

הבעיה של נתניהו - שוב, זה רק בראש שלי - היא חוסר אמון מוחלט בו מצד עמיתיו לליכוד ששמחים לאידו, בעיקר באירוע כזה. הם חוששים ממנו, אבל מתכוננים בהיחבא ליום שאחרי: ביום שלישי, אחרי השימוע, אחרי המשפט, בקיצור מתישהו. ויש עוד קולגות כמו נפתלי הגבר, שנהנים לשתות לו את הדם. באמא, אני לא מבין איך הוא עומד בזה. 
 

לא הייתי רוצה שנתניהו יפסיד ביום שלישי את כתר המלכות בגלל האזעקה באשדוד. יש אלפי סיבות אחרות, שבעטיין אני מקווה להיות נוכח בסביבת בלפור כדי לצפות בו עוזב את המעון. רק שאין לי סבלנות לדוש בהן, כי יכולת ההכלה שלי מוגבלת. אבל עובדתית ורגשית נגמר לי ממנו ומבני ביתו. 
 

הצפייה בלהקת הכסילים של הליכוד מפרשנת את איימן עודה כמפגע ערבי שניסה להוריד ראש ממשלה מכהן באמצעות סלולרי, לא עונה רק להגדרות של פאשיזם, גזענות, הבנה לקויה של המציאות - אלא סתם טמטום קליני במהותו. כי מה לעשות שהכרוניקה עדיין כאן, ומי שחיסל ראש ממשלה מכהן היה יהודי, איש ימין מובהק - בתמיכתם המוצהרת ואף בעידודם של רבנים מהימין המשיחי־קיצוני. הכל פורסם בכתב ובקול, מה לעשות? את זה אי אפשר למחוק. 

עוד כרזה שקשה למחוק, יותר קשה להכיל, גם בנוהל של קמפיין בחירות, היא זו של סמוצ'קנע מימינה: "השמאל גנבו לנו את המדינה שבנינו בעשר אצבעות". 
 

מתי בנית, מתוק? מה בנית? אתה אומנם חבר בקיבינימט הביטחוני־מדיני, אבל רכשת מיומנות של לוחם אמיץ במתחם הקרבי של הקריה. התגייסת בכלל בגיל 28, שירתָ בצה"ל פחות משנה וחצי, הקמת תנועה פרטית שחיה מכספים קואליציוניים כחאווה, ואתה מאשים את השמאל שגנבו לך מדינה שא־ת־ה בנית? הדבר היחיד שדיירי אגם הדרעק כמו סמוצ'קנע בונים לעצמם זה ג'וב על חשבון הציבור, כדי לאמלל את אותו ציבור. 
 

אבל האמת היא שהוא לא היחיד, יש כמותו עשרות גם בשמאל. כשאני מקשיב לסתיו שפיר, אני כבר אפאטי לגמרי. אי אפשר לצחוק ואי אפשר לבכות לנוכח הכסילות בכל משפט שני. לא רק היא, כל תוצרי מחאת הדיור של 2011 גורמים לי לדחייה ולבחילה קשה. גם הם תכף יתחילו לבכות שגנבו להם מדינה. 
 

# # #
 

ביום רביעי זה יקרה. לא נקבל יותר מיילים, מסרונים ושאר ירקות רקובים וסרוחים, כגון "לפיד־גנץ יחריבו את המדינה". לא זוכר מתי נחקק החוק נגד דוא"ל־זבל, אבל אותם מחוקקים מאגם הדרעק מפעילים באמצעות כספינו שליחים מטעמם שלא מפסיקים להציק לנו בשאלה במי נבחר, בסקרים מפוברקים ובמה לא. אתה מנסה לחסום את המספר, לוחץ על "הסר" וכלום לא קורה. יש להם מיליוני מספרים, ואין את מי לתבוע, כי הם הגנו על עצמם טכנולוגית. הלוואי שהייתי עולה על איזו טינופת וגורר אותו/אותה לבית המשפט לתביעות קטנות כדי להפיק כמה לירות מהסיוט. אבל איני יודע איך, כי אני סתום שלא מבין בהאקריות. חבל, כסף על הרצפה.
 

# # #
 

אז כיפוש תצביע למפא"י.
 

לחיים־שלי־בלב, שמקפידה על מרחק סביר והתעלמות מכל דייר/ת של אגם הדרעק, מתנפחים הוורידים בצוואר כשהיא צופה בחדשות. היא, שצופה ב"אולפן שישי" רק משלב הכתבות, ופיתחה סוג של אלרגיה לדיונים באולפן, מאסה באופן סופי בדיירים של בלפור, בשלטון החרדי ובימין הקיצוני. 
 

ובאמאשלי, לא פעלתי הרבה כדי לשכנע אותה. בסדר, אולי הטמעתי בה את הטינה ההיסטורית שלי למפא"י, שפתאום התחלפה אצלי ברצון לחבק את עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס. כן, השתמשתי בשיטות של מאכער מצוי. בניגוד להרבה שרלטנים בתחום, למדתי תקשורת אסטרטגית, אפילו יש לי תעודה וגם באינגליט.
 

"כיפוש, כל הג'מעה בסחלה מתעבת את אורלי ועמיר, כי הם רואים בהם פרענקים פרימיטיביים ונחותים מהפזורה בפריפריה", אמרתי, "שדרות ובית שאן זה לא בספירה שלהם. המאכערים שעובדים בשביל המפלגות הגדולות מטפטפים את אותו רעל סמוי של דוד בן־גוריון וג'מעתו. הם מתייחסים רק ל'ווייסר' (לבן). מה שעשו לדוד לוי בזמנו עושים כעת לבת שלו. הם מתייחסים אליהם כפארטיה".
 

היא שתקה, והמשיכה לשחק בסלולרי באיזה משחק מפגר שלוחצים בו על המסך. פלא שהילד מחקה אותה? פלא שהוא עלה על הקוד שלה בסלולרי (כי הוא חכם כמו אבא, בעיקר בתחום הקרימינולוגי) ורכש פעמיים מגוגל "יהלומים" למשחק שלו ב־649 שקל לפעימה? ממש לא. האדם הוא הרי תבנית נוף מולדתו. אמא משחקת, הילד רואה וגם רוצה.
 

"כיפוש, בואי נתבע את גוגל. שו האדא 1,300 שקל? הילד בן 7, ראבק! מה הם חשבו שם, שאישה בת 50 משחקת במשחק מפגר של יהלומים? קומי, צאי על החיים שלך. תתבעי כבר!".
 

היא קמה ושאלה אם אני רוצה גלידה. אחרי שהשבתי בחיוב, כמובן, היא חזרה עם הסחורה ואמרה: "ומה אתה רוצה שאני אגיד להם? שפרטי כרטיס האשראי שלי בטלפון? שאני כל היום משלמת באמצעות הטלפון והבן שלי קלט את השיטה? אין לי עילה לתביעה. לא צריך להיות עורך דין כדי להבין את זה. אכלתי אותה, ומתקדמים. תלמד ממני להכיל".
 

לפעמים, וזה לא מעט פעמים, השלווה שבה היא מתייחסת לאירועים חריגים מטריפה אותי. אבל אז אני נזכר בסדנה של טנטרה בצפון שגררו אותי אליה, עם איזה זוג גונבי דעת שלימדו אותנו לנשום תוך כדי ישיבה מזרחית. "שחררו את השרירים הטבעתיים, תנו לכעסים להתנדף. לשאוף ולנשוף בספירה של ארבע, בכל פעם". אגב, קרה שם נס! זה שלא זינקתי על הנוכל היחף עם השרוואל, ולא כרכתי את כפות ידי על גרונו, ולחצתי חזק - זה באמת נס. חבל שהנוכל לא יודע שניצל.
 

אז תרגלתי נשימות, ופתאום היא אמרה: "אני מצביעה לעמיר ולאורלי. חשוב שהם יהיו בכנסת. ושלא יהיו כאן אי־הבנות, גם אתה הולך להצביע. לא אכפת לי למי, אבל אתה הולך עם גיא ואיתי. בלי עניינים מאמי, בסדר?".
 

כבר נרגעתי באמצעות הנשימות, אז זה דרש סיגריה. "בטח, מאמי. אני מצביע לאיווט. כבר אמרתי לך", הגבתי. 
 

"למה?", היא שאלה. "למה להצביע נגד משהו, ולא בעד מישהו? אתה רוצה להנציח את הבלגן, ואחרי זה ליילל שהוא רימה אותך? תחשוב טוב". 
 

באמת שאף פעם לא דיברנו פוליטיקה דרעק בינינו. היא יודעת שאני שונא את המאכערים באגם הדרעק, ותמיד יש לי אלטרנטיבות שונות מהם לשימוש בכסף ציבורי. "איווט חושב רק על א־י־ו־ו־ט, כמו כל הפוליטיקאים", אמרתי, "אני פחות מגרגר אבק בשבילו. אני לא מאמין לו, אבל הוא טוען שיגרום לממשלת אחדות, בלי ימין משיחי הרסני לי כחילוני, ובעיקר בלי חניוקים שיתעלקו על הקופה הציבורית". 
 

"אבל אתה אומר שאתה לא מאמין לו. אני לא מבינה אותך", היא הקשתה. 
 

"צודקת, לא מאמין לו למילה. הוא הראשון שיקפוץ על העגלה הקואליציונית. ידרוש להיות שר ביטחון, ובעיקר מ"מ רה"מ, אם נתניהו ינצח. איווט משחק שח־בזק, בכמה שולחנות. הוא לא פראייר, הוא יודע מראש לאן להגיע. הוא חולם שנתניהו ינצח, ידרוש מ"מ, בידיעה שהמשפט של נתניהו ידרוש ממנו העברת סמכויות מפעם לפעם, ואולי נבצרות בסופו של ההליך. ואז הוא מממש את המט סנדלרים, וכובש את המפלגה בשמונה מהלכים, כי אין יריבים מהותיים. את מה שיש שם הוא שותה בשלוק. מי יריב איתו? מירי רגב? מיקי זוהר? גדעון סער? עזבי נו, הם צ'ייסר בשבילו".
 

היא לא התרשמה מהמצגת שהתחלתי להאמין בה באותו רגע. "טוב. אם זה מה שאתה רוצה, לך על זה. אבל לא לחפור לי אחר כך שרימו אותך, כן?". 


"בסדררר, כיפוש. בואי נראה הקלטה של 'מאסטר שף', ואני אבחר מנה שתבשלי לי. לאחרונה הפכת מאוד קולינרית. הדגים שלך יוצאים סוף". 
 

# # #
 

לא ראינו כמה פרקים, אז נותרו חמישה טבחים. נתנו להם משימה שלא הקשבתי לה, כי אני דוגל בצפייה בפאסט־פורוורד, עד לאוכל עצמו. הקשקשת לא מעניינת אותי, רק המנות והשיפוט, וכמובן ההדחה של הפאשלונרים, שמשוכנעים שזה טעים, אבל זה ממש לא. חמש מנות בושלו, ארבע אהבתי מיד. הייתי פוצח בפוקצ'ה של העראבק'ה שהיא מדהימה, ממשיך עם הכיסנים ברוטב של הילדה הצעירה שמחפשת אהבה (ראיתי שער של איזה סמרטעיתון שהיא הופיעה בו, והיא אמרה שהיא מחפשת), וכמובן שהייתי אוכל את הקינוחים של הצרפתייה ושל השנייה שאפתה, נדמה לי שקוראים לה גל. 
 

היה גבר אחד, שמאוהב בטיפוס שקוראים לו דולב, והוא הכין לו איזה ניוקי (אחדדד!!! זו אהבה זו?) ששחה ברוטב צהוב ודוחה למראה. "כיפוש, הוא הולך הביתה הטמפיט הזה", ניבאתי. 
 

אבל לפני שהיא השיבה, ארבעת השופטים חננו אותו על התבשיל המבחיל למראה, רק כי הוא התייפח על דולב. 
 

"מאמי, מה אתה רוצה שאכין לך ליום שישי?", שאלה כיפוש. 
 

"הא זה קללל, כפרע. תכיני לי את הפילה של דג סול ממה שראינו פעם, ברוטב המרוקאי הזה, נו, איך קוראים לו? שרמוטה, נדמה לי. וליד אני רוצה פתיתים, אבל תטגני לי אותם, שיהיו קריספי. אני לא שרה נתניהו, אני אוהב פתיתים וגם צבעוניים כאלה".
 

היא התפוצצה מצחוק. "אוי מאמי, אתה דביל, לא שרמוטה, אלא שרמולה. אבל אין בעיה, אני אכין לך". 
 

# # #
 

אבל זה היה שלשום. עכשיו אני נורא עייף, מותש, ואין לי כוח וסבלנות אפילו לעצמי. אני מתרגל הכלה חחחחח... כמובן, אבל זה בניגוד לאופי שלי. אני אומנם סתגלן, אבל מגיב לא טוב, כמו כולם, לפגיעה של צרור בבטן.
 

"יאללה שרי, בואי טומטום, נלך להביא את גיאצ'ו מהבצפר".
 

הכלבה לא ענתה, רק כשכשה בזנבה הארוך ורצה לדלת. חיבקתי את הילד, שמיד פצח ברשימת דרישות. "אבא, היום יום חמישי, אתה קונה לי מתנה? אבא, אני שמח שאתה אספת אותי ולא כרמלה. אני לא רוצה שהיא תהיה משגיחה שלי יותר. היא לא רוצה לתת לי את הקוד שלה בטלפון, אז למה אני צריך אותה? אני כבר גדול". 
 

הבטתי בו, בצדיק הקטן שלי, שהכל אצלו סדור לפי גחמות והעולם שלו - שזה אמא שלו ואני - רק צריכים להיענות לגחמות האלה, והכל יהיה בסדר. 

תכלס, אני חושב כמוהו. רק שיש לי בעיה קטנה, לעת עתה כמובן, עם ההיענות של הסביבה לגחמות שלי.
 

איך שרים טונה ונאצ'י־נצ', אולי שניהם, מי זוכר? - גם זה יעבור.

tguvot@maariv.co.il