1. כשכבשנו את ההר: 17 במאי 1977 היה אחד הימים המאושרים בחיי. הייתי בן 16 וחצי, חולוני, שמיניסט וליכודניק. חולון הייתה אז "העיר האדומה". רוב החברים שלי היו מערכניקים. אחרים ערקו לד"ש, התנועה הדמוקרטית לשינוי, שגרפה 15 מנדטים ואפשרה את המהפך. אני הייתי אוהד הפועל ת"א וחניך בשומר הצעיר, לכאורה פוטנציאל קלאסי למפלגת העבודה. אבל בחרתי בצד השני. למה? כי הימין נראה לי צודק, התנגדתי להחזיר שטחים (לא שהיה אז הסכם שלום על הפרק), ואבא שלי היה מבכירי סניף הליכוד בחולון. והיה גם מנחם. מנחם בגין.

אהבתי אותו בכל לבי. המנהיג המיתולוגי של תנועת החרות היה האנדרדוג המושלם. מי שניסה ונכשל, קם ונפל, לא איבד תקווה והמשיך לנסות. אני הלכתי עם אנדרדוגים כל חיי, ובגין היה האיש שלי. חוץ מזה, האפטר־שוק של מחדל יום הכיפורים הרתיח את הארץ. השחיתות השלטונית עוררה גועל. הייתה תחושה שהכל תקוע, חסר תקווה, מסואב. היה ריח של מהפכה, אבל לא רבים האמינו שהריח הזה יבשיל לתבשיל. עד 17 במאי 1977 לא ידעה ישראל מעולם שלטון שאינו מפלגת העבודה. האנשים היו בטוחים שבלי מפא"י ישראל אבודה. שאי אפשר להפריד בין המדינה למפלגה.

לא היו אז רשתות חברתיות. לא היה אינטרנט. לא היה טלפון סלולרי. בקושי היה טלפון קווי. היו כמה עיתונים, ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו (טרנזיסטור). ראש המטה של הליכוד היה עזר ויצמן. סוג של נטע זר בחבורת הפולנים המנומסת של חרות והליברלים. ויצמן היה צבר פרוע, טייס אגדי, נסיך כריזמטי שסחף אותנו אחריו לשרוף את השטח, לרוץ ברחובות, לחלק פליירים, להגיע לכינוסים, להאמין. ובכל זאת, לא העזתי להאמין. 

חודש ימים הסתובבתי בטי־שירט כתומה עם הסלוגן "כוח 1 הליכוד" ואש בעיניים. רבתי עם כל החברים שלי. ואז, כשחיים יבין אמר את המילה "מהפך", התפרץ הר געש של תסכול שנאגר שנות דור. עיניים קשישות שראו כבר הכל, דמעו. אופוריה אחזה בנו, תחושה עילאית של מי שניצחו כנגד כל הסיכויים והעסקנים. ריסקנו את מפא"י. הפלנו את הממסד. מנחם בגין, שכמעט לא היה מעורב בקמפיין (התאושש מהתקף לב קשה), הפך לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. "למות, או לכבוש את ההר", אמר זאב ז'בוטינסקי 39 שנים קודם לכן, באחד מנאומיו הבלתי נשכחים בוורשה. אז כבשנו את ההר, ונשארנו בחיים.

הטור הזה מיועד לליכודניקים. כאלה שהיו, כאלה שעודם, כאלה שעוד יחזרו. ליכודניקים שידם רועדת למגע פתק שלא כתוב עליו "מחל". חברי השבט המיוחד הזה, שהיה פעם קטן ונידח והפך לגדול ורב. שהיה צנוע ועניו והפך לדורסני ומתלהם. כל אלה שלא נעים להם לא להגיע ביום הבחירות. אלה שמרגישים שהמפלגה היא בעצם משפחה. שבטנם תתהפך אם לא יחזרו הביתה, תמיד, ברגע האחרון.

2. בנימין והיפוכו: שניים הבליחו בשמי הפוליטיקה הישראלית ב־1988. בנימין נתניהו ובנימין זאב בגין. ביבי שב מניו יורק, שם שימש כשגריר באו"ם, הצטרף לליכוד ונכנס לפוליטיקה. בגין, גיאולוג צעיר ומבטיח, שב מאוניברסיטה אמריקאית והכריז אף הוא על כניסה לפוליטיקה. הוא לא היה צריך להצטרף לליכוד. הליכוד הצטרף אליו. הוא היה הבן של, הוא נולד במצודת זאב, הוא ינק את ז'בוטינסקי מרחם אמו. הם אפילו שיתפו פעולה בצעדיהם הראשונים בג'ונגל הפוליטי הישראלי.

נתניהו הזמין את בגין להיות אורחו/שותפו בכמה מהעצרות שקיים לקראת הפריימריז ב־88'. זו הייתה עסקה מצוינת: בגין נהנה מהיכולת הארגונית של נתניהו ומהקהל הרב שנהר לאירועיו, ביבי התחמם ביוקרתו של בגין ג'וניור, באבק הכוכבים של המשפחה הלוחמת. מי היה מאמין אז איך יתחלפו שתי המשפחות האלה ביניהן כעבור שנות דור, ובאילו נסיבות.

הודעתו של בגין השבוע שלא יצביע מחל היא לא פחות מרעידת אדמה. נדמה לי שהוא דיבר גם בשם אביו. כל מי שהכיר את בגין הזקן יודע שלו ראה מה קרה למפלגה שלו, היה מתפלץ. אין שום דמיון בין הליכוד המקורי, האידיאולוגי, הלאומי־ליברלי, הזקוף והממלכתי, לכת המצטופפת לרגליו של המנהיג בימים אלה. הליכוד של העימותים, המחנות האידיאולוגיים, המאבקים, המנהיגים והנסיכים, מול הליכוד שעליו השתלטה משפחה גרעינית שקרינתה מצמיתה את כל מה שנותר מסביב. מההוויה הליכודית התוססת של פעם נותר קול דממה דקה, המופרע, פה ושם, בציוציו של יורש העצר.

יחסיהם של בגין הצעיר ונתניהו ידעו עליות ומורדות. אופיו ההפכפך של נתניהו היה ברור לכל מי שעיניו בראשו מהרגע הראשון. כשסטה בחדות שמאלה בקדנציה הראשונה שלו (1996־1999), פרש בגין מממשלתו. אחר כך הקים רשימה עצמאית, ונכשל. אחר כך חזר הביתה. לעזור לנתניהו. לשמור על ההר. להגן על ארץ ישראל. בגין הצנוע, על גבול הסגפנות. בגין האידיאולוג הימני הלוהט, העקבי, המנומק. בגין שעבורו המפלגה חשובה מהמנהיג, המדינה חשובה משניהם. בגין הציוני, איש שלטון החוק, ההדר הבית"רי, האמונה בצדקת הדרך. 

כל אלה הם ההפכים המוחלטים מבנימין נתניהו: האיש שחתם על אוסלו, פינה את חברון, הקפיא את ההתיישבות ביו"ש, אמר כן לנסיגות קרי, שחרר אלפי רוצחים בעסקאות שבויים מופרכות, לא פינה את חאן אל־אחמר, מתרפס בפני חמאס ומרסק את שלטון החוק. האיש שמשוכנע שהמדינה זה הוא.

בגין ונתניהו, ארכיון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

השבוע חזר בגין על מילותיו ההן של אביו ואמר "איני יכול עוד". ביום שלישי הוא לא יצביע מחל. אני לא יודע מה הוא כן יצביע. "בשנים האחרונות", אמר בראיון בגלי צה"ל, "נדמה לי לפעמים שהנהגת הליכוד משקיעה מאמץ ניכר כדי להקשות עלי לתמוך בליכוד. בחודשים האחרונים אפילו מונעת ממני להצביע עבור הליכוד בבחירות. לא, זה בלתי אפשרי... אני מכיר עוד כמה אנשים שההתנהגות הזו ממאיסה עליהם את הרעיון של הצבעה עבור הליכוד. יש מחיר וצריך להיות להתנהגות כל כך יהירה, גסה ובוטה".

גם עכשיו הוא נותר מנומס. אביר פולני עד הסוף. "הנהגת הליכוד", אמר זאב בנימין בגין בלי להזכיר את השם המפורש. הנהגת הליכוד היום היא שרה, יאיר ובנימין נתניהו. סביבם טורחת עדת חנפנים זריזי רגליים ומקלדת, הנכונים לכל תפקיד כדי לרצות את המלוכה. זה מה שנשאר. עיי חורבות של מה שהייתה פעם מפלגה מפוארת עם שדירת הנהגה מרשימה, יצוקה מפלדה. כיום נישאים שם פסלי ענק של שלושת חברי המשפחה השלטת וסביבם ים של ג'לי. בשפה עדכנית קוראים לזה סליים. 

הם מפרקים בשיטתיות וביעילות את כל המסגרות. הם מפיצים תיאוריות קונספירציה הזויות, על גבול המופרעות, כתורה מסיני. הם משמידים את הלגיטימציה של כל המוסדות, פוגעים בכל בעלי התפקידים, משחירים את כל המבקרים ומשליכים את כל מי שמעז לפצות פה למדורת הגידופים.

3. עזיבה בעיניים דומעות: בני בגין מצטרף לרשימה אינסופית של ליכודניקים בדם ובנשמה שעזבו עם השנים. כמעט כולם בגלל נזקו של נתניהו. הרשימה ידועה ומוכרת. שלשום הודיע גם יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, שלא יצביע מחל. אתמול הגיע תורו של השר לשעבר מיכאל איתן. 

מיקי, כמו שנהגנו לכנות אותו, שווה כמה מילים נפרדות. איתן נחשב לאחד הערכיים בצמרת הליכוד אי־פעם. איש התנועה בכל רמ"ח אבריו, עשרות שנים חבר כנסת ושר מטעמה, 50 שנות פעילות בסניפים, בהתיישבות, בכנסת. איש ישר, מגן שלטון החוק, בית"רי גאה וזקוף, שמעולם לא נטש, גם בימים קשים, ולא חסרו כאלה.

ביום חמישי בבוקר, אחרי התייסרות ארוכה מאוד, פרסם איתן פוסט לא ארוך בדף הפייסבוק שלו. הוא עשה את זה בעיניים דומעות, ידיים רועדות ובטן מתהפכת. למי שלא יודע, איתן נאבק בשנים האחרונות במחלת הפרקינסון. קולו צרוד ורועד מעט. מחשבתו צלולה. דעתו איתנה. גבו זקוף. הוא סירב להעניק ראיונות. אין ערוץ או כלי תקשורת שלא פנה אליו. הוא לא רוצה להיראות בחולשתו. הוא היה ונשאר אציל. אתמול בצהריים הרמתי לו טלפון. השיחה הייתה קצרה וכואבת. 

"אני מרגיש כמו אישה אחרי לידה", אמר לי איתן בקולו הסדוק. הוא נשמע נאבק על כל מילה. "זה משהו שהתבשל בי זמן רב, לקח לזה זמן לצאת. לקח לי זמן להחליט. זה לא קל לי. התנועה הזו זורמת בדמי כל חיי". שאלתי אותו מדוע הוא לא מסכים להתראיין, גם לא לרדיו. "יש לי מגבלות מבחינת היכולת לדבר", אמר, "גם עכשיו השיחה קשה לי, למרות שהיא נינוחה. הקול שלי רועד וצרוד, אני נתקע במילים. אני לא יכול לדבר בחופשיות, בגלל המגבלות שלי, ואני חושב שהנושא הזה ראוי לכך שהדברים יישמעו וייראו כמו שצריך. 

"הקול שלי כרגע הוא קולו של חולה פרקינסון. זה לא בושה. אבל קשה לי. אני צריך להיזהר לא להחליק, לא לטעות, לא להיראות כמי שמנסה להשתמש במוגבלות המחלה שלו כדי להשיג יתרון פוליטי. מי שמכיר אותי יודע שזה לא אני".

"מדוע לא אצביע ליכוד", כתב איתן בפוסט שלו, וצירף הסבר מנומק, שכולל את תיאור 50 שנות פעילותו בתנועה והעובדה שמעולם לא עזב את הבית, "למרות שהליכוד של נתניהו התרחק בהתמדה מערכי התנועה הלאומית־ליברלית מימי בגין".

"עמדות שנחשבו טבעיות בנושא טוהר המידות וצניעות אישית, הפכו ל'מיושנות'", כתב איתן, "מערכת שלטון החוק עומדת בפני מתקפות חוזרות ונשנות, שנועדו למנוע בירור של חשדות נגד רה"מ. תהליך של הדתה, הדרת נשים ופגיעה בחובת הגיוס התפשט לבלי הכר ומחנה לאומני, ימני קיצוני, הכולל שותפות עם תלמידי כהנא, הפך טבעי". איתן ממשיך בסקירתו הכואבת ולא חוסך דבר. מה"עקרונות שלמד נתניהו מיועצו המיתולוגי פינקלשטיין, על פיהם הסתה נגד מיעוטים כמו השמאל והערבים יכולה לסייע לו בבחירות" עד "ראש ממשלה שמכהן למעלה מעשור ויוצא בבוטות נגד המשטרה, נגד היועמ"ש, נגד התקשורת, נגד המפכ"ל, כאילו כולם קשרו קשר נגדו. על בסיס הפגיעה במוסדות חשובים אלה קורא נתניהו לציבור לתמוך בו. תהליך הבחירות לפי נתניהו הוא לא תהליך שיקבע מי יפעל לטובת המדינה, אלא מי יפעל לטובת הענקת חסינות לנתניהו. אזרח שמצביע בעדו מצביע בהכרח נגד שלטון החוק ולא יהיה לו למי לבוא בטענות כאשר בית המשפט יהפוך להיות זרוע של בעלי שררה ומקורבי השלטון".

"התלבטתי ארוכות", מסיים איתן, "צר לי, בפעם הראשונה בחיי לא אוכל להצביע לליכוד".

ההתלבטות הזו ברורה. אין מובנת ממנה. פורש נוסף מהליכוד, ח"כ צבי האוזר, היום בכחול לבן, מי שהיה מזכיר הממשלה אצל נתניהו ארבע שנים ונבעט רק משום שפעל על פי חוק בפרשת צלם החצאיות נתן אשל, הסביר השבוע בכנסת מדוע ההתלבטות הזו אינה קיומית כפי שהייתה בעבר. 

הסיפור פשוט: אין היום היתכנות להסדר מדיני. אין הסכם מדיני משוקץ המונח על השולחן וממתין לחתימה. אין פרטנר, אין מתווך אמריקאי רציני, אין אנרגיה, אין אפשרות, אין יכולת, אין ראש ממשלה שמסוגל או רוצה לפנות בזנ"ט אחד ממאחז לא חוקי אחד על גבעה אחת בסוף שום מקום. 

"האסטרטגיה של נתניהו", אמר האוזר, "היא לפלג ולרסק את החברה הישראלית, להונות את הציבור כאילו הבחירות הן על סדר יום מדיני, על הסדר מדיני מול הפלסטינים, כאילו הבחירות הן על ימין חזק ושמאל חלש. נתניהו בונה על טראומה שנוצרה בקרב חלק מהציבור לפני למעלה מרבע מאה, טראומת 1993, הסכמי אוסלו. כאילו שום דבר לא קרה מאז בישראל. כאילו שום דבר לא השתנה במזרח התיכון. כל זאת, כדי לייצר הפרד ומשול בחברה הישראלית. כדי להפחיד שאם חלילה נתניהו לא ימשיך לקדנציה חמישית, תעלה כאן ממשלה שתמסור שטחים, תביא טרור ואת האיראנים לכפר סבא.

"האמת, ואת זה כל ליכודניק יודע, שבעשור האחרון נתניהו אמר כן לשתי מדינות בבר־אילן, אמר כן להקפאת ההתיישבות ביו"ש ולתוכנית הנסיגות של קרי. הוא גם ניהל מו"מ עם אסד על ירידה מרמת הגולן, עד שנשמעו הדי הפיצוצים בחוצות דמשק. ממשלות נתניהו נשענו באופן עקבי על ה'לא' הפלסטיני. עם יד על הלב, כולנו יודעים שהלא הזה, אם נרצה בכך או לא, ילווה אותנו גם בשנים הקרובות".

4. עוד יום, עוד ספין: השבוע האחרון מוכיח, שוב, עד כמה נתניהו מעדיף את טובתו האישית על פני טובת המדינה. אין יום בלי ספין חדש, שנועד לערער את היסודות או לשסות אותנו זה בזה. מסיפור המצלמות דרך הכאילו־סיפוח של בקעת הירדן ועד האירוע באשדוד, כשנתניהו נאלץ לרדת מהבמה בחיפזון בגלל אזעקת "צבע אדום".

ביבי הבין את גודל הבעיה. תמונת פינויו הבהול בידי המאבטחים למקום מקלט, כשהקהל המבולבל מנסה להתפזר לאנשהו, אינה תמונת ניצחון. היא פוגעת בבטן הרכה של נתניהו, שהלחים את עצמו משחר נעוריו לתדמית ה"חזק". אז הפתרון הוא לחזור לשורשים, לשיטה הקבועה של נתניהו. להסתה. 

"אני לא יודע איפה שמחו יותר כשירו על ראש הממשלה", אמר נתניהו למחרת, "בעזה או אצל לפיד וגנץ". ככה הוא רואה את הדברים. הוא משוכנע ש"ירו על ראש הממשלה". האמת היא שיורים על תושבי הדרום. יורים על אשדוד ואשקלון, יורים על שדרות ונתיבות, יורים על נחל עוז וכפר עזה ויד מרדכי ונתיב העשרה ועוד עשרות יישובים. יורים כבר 13 שנים. באותו ערב ירו גם על גבי אשכנזי, שנאם בכנס של כחול לבן באשקלון. אשכנזי לא התבכיין ולא טען שירו עליו. אולי כי הוא רגיל. 

זאת ועוד: באותו נאום שנקטע בגלל הרקטות, הודיע נתניהו ש"חמנאי רוצה שגנץ ייבחר". זה הרי ברור כשמש. ברגע שגנץ ייבחר, האיראנים יקבלו את פתח תקווה. כאילו לא מדובר במי שהיה רמטכ"ל צה"ל וקיבל שנת הארכה וצרור מחמאות מנתניהו עצמו.

זה הולך ככה: כשיש פריצת סייבר של האיראנים לסלולרי של גנץ, ממהר ראש הממשלה לטעון שאם גנץ לא מסוגל לשמור על הסלולר שלו, איך ישמור על המדינה? העליצות של נתניהו וסביבתו לנוכח הסיפור הזה (שעד היום אני לא בטוח שאינו פייק ניוז) נמשכה שבועות ארוכים. אף על פי שהוא יודע שלאזרח אין הגנה מפעילות סייבר. אף על פי שהוא יודע שמי שצריך לספק את ההגנה הזו, זה הוא. הרי רשות הסייבר הלאומית כפופה לו (בניגוד להמלצות השב"כ והארגונים הנוספים). אבל כשממשיכים לירות על הדרום נון־סטופ ויריביו הפוליטיים מעיזים לבקר אותו על כך, הוא בא בטענות. 

תארו לעצמכם אילו קולות היו בוקעים ממטה הליכוד אם זה היה הפוך וגנץ היה ממלט את עצמו בבהלה ב"צבע אדום". תתארו לעצמכם מה היה נתניהו אומר אם הנשיא ברק אובמה היה זה שמנסה לסדר לעצמו מפגש עם הנשיא האיראני, מפטר את ג'ון בולטון ומודיע שהוא מוכן לשקול הקלה בסנקציות כדי שרוחאני יואיל בטובו להיפגש איתו.

5.  מה הלו"ז? אחי הליכודניקים, האותיות מח"ל, שליוו אותנו שנות דור, אינן מייצגות עוד מפלגה. הן מייצגות כת שעברה השתלטות עוינת של משפחה שמאמינה בכל לבה שאין מדינה בלעדיה. ה"ל" כבר מזמן איננה איתנו. היא מייצגת את הליברלים. ה"ח" נטשה אף היא. זו החרות. תשאלו את בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא וחבריהם. גם ה"מ" נפחה את נשמתה מזמן. ראו איזה שבוע עבר על נבחריה של המפלגה הזו: ביום שלישי בצהריים הם נקראו בבהילות לכפר המכביה. התייצבות בשעה רבע לחמש בערב. כל 34 הנבחרים היו אז פזורים בחלקי הארץ השונים. אנחנו שבוע לפני בחירות. איש איש והכנסים שלו, האירועים שלו, השיבוצים שלו, מדן ועד אילת. הם פתחו במרוץ מטורף להספיק להגיע לרמת גן. הם לא ידעו מה קורה. לא היה להם מושג מה מתוכנן. אף אחד לא טרח לעדכן אותם. אין צורך. הרי הם לא יבואו בטענות. הם פיונים. מפוחדים מדי. אז הם ביטלו את הלו"ז וטסו.

האירוע לא התקיים בחמש. גם לא בשש. הם עמדו שם שעה וחצי כמו גלמים, כדי לשמוע שנתניהו מתכנן להכריז על סיפוח בקעת הירדן לאחר שיקים את הממשלה הבאה. באתנחתא קומית שלא תיאמן שחרר ראש מועצת בקעת הירדן דוד אלחיאני, הודעת ברכה נרגשת על סיפוח הבקעה עוד לפני שנתניהו עלה לדוכן. טוב, אמרו לו שהאירוע יהיה בחמש. ההודעה נגנזה מיד והוגדרה כ"טעות". היא תהיה נכונה אחר כך, אמרו. את הערב כולו הפיק, כנראה, לואי דה־פינס.


נתניהו. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

למחרת, שידור חוזר. אף על פי שחוק המצלמות נפל בוועדה המסדרת, הודיע נתניהו לפני הצהריים שיועלה להצבעה בכנסת. שוב מבטלים כל הח"כים את כל אירועיהם ודוהרים לירושלים. מבלים שם עוד חצי יום בדיוני סרק שהיה ברור שלא יובילו לשום מקום. נשרף להם עוד חצי יום, סתם ככה. עודם מתאוששים, בשעת ערב התקבלה הודעה נוספת: מחר בבוקר סיור וישיבת סיעה בבקעת הירדן. שוב, צריך לבטל את כל הלו"ז. בבחירות, הלו"זים מדויקים, מתוכננים, נקבעים זמן רב מראש, כדי להספיק כמה שיותר. 

השבוע הזה היה כאוטי, כי הטרפת של נתניהו שרפה לחברי הכנסת של הליכוד שלושה ימים. אגב, בסוף לא היה סיור ולא הייתה ישיבת סיעה. הוא התחרט ברגע האחרון. אז בשעת לילה מאוחרת החלו לבנות מחדש את הלו"זים שהתבטלו.

גם ליכודניקים שרופים צריכים להביט למציאות בעיניים. היא לא משקרת. המדינה הזו צריכה להירפא. היא חזקה כלפי חוץ, מפורקת בפנים. אנחנו צריכים להירגע. אנחנו זקוקים למנהיגות שלא שונאת, לא שנואה, לא משניאה. למישהו שיפזר על הפצעים הפתוחים שלנו קצת יוד, במקום בנזין. מישהו שלא חושב ששלומו וביטחונו חשובים מעתידה של המדינה היחידה שלנו. מישהו שלא מוכן לפרק את המדינה מנכסיה, ממוסדותיה וממשרתיה רק כדי לחמוק מאימת הדין. 

מישהו שיודע שכולנו ישראלים, כולנו פטריוטים, כולנו אוהבים את המקום הזה. אשכנזים וספרדים, ימניים ושמאלנים, תל אביבים ומתנחלים, דתיים וחילונים. מישהו שלא מסית נגד רמטכ"לים, שרי ביטחון, אלופי צה"ל, יועץ משפטי, מפכ"ל משטרה, עיתונאים. מישהו שירגיע אותנו קצת.

6. התנצלות לרב נאמבורג: לפני שבועיים כתבתי כאן קטע חריף במיוחד על המתרחש במכינת "עצם" ובעיקר על דברים שאמר הרב אסף נאמבורג לתלמידיו בכמה משיעוריו. הקטע היה מבוסס על סרטונים ששודרו בחדשות 13 על ידי הכתב עמרי מניב. השתמשתי בשפה חריפה וכתבתי מדם לבי. חשתי נבגד. כמה שבועות קודם סיפרתי שאני לא חושש מהרב רפי פרץ כאחדים מעמיתי, גם משום שראיתי אותו ואת חניכיו במהלך ההתנתקות, ראיתי איך התפנו מעצמונה בדמעות, ראיתי את הממלכתיות, את הציונות, ראיתי והתרגשתי. ופתאום הגיעו הסרטונים ההם.

כעבור כמה ימים התברר שהסיפור אינו נכון. מניב לא הבין שהיה מדובר במשחק תפקידים שבו מגלם הרב נאמבורג את הזרם החרדי, ומרביץ בחניכיו את התורה ההפוכה מזו שהוא מחנך אליה. נאמבורג שיחק את התפקיד בכוונה גדולה ובקול רם, לפעמים גם בבוטות ובגסות, אבל הוא שיחק משחק. בדיעבד, כשצפיתי בשיעורים המלאים, אני מבין למה מניב נפל. עין או אוזן של ישראלי שאינו תלמיד ישיבה יתקשו להבין שמדובר במשחק תפקידים. יחד עם זאת, הנזק נעשה וגם אני תרמתי לו. 

מניב הספיק להתנצל. גם אני התנצלתי, בכל האמצעים והמדיות, כולל שתי תוכניות רדיו. חשוב לציין: המכינה או הרב נאמבורג לא דרשו ממני את ההתנצלות הזו. אין צורך שידרשו. היא צריכה לבוא ללא דרישה, כי מי שטועה או גורם עוול, צריך לתקן אותו. זו אינה בושה לטעות ולהתנצל, זו חרפה לטעות ולא להתנצל. זה אחד הדברים המבדילים בין העיתונאי המקצועי לבין התועמלן.

הרב נאמבורג אכן מטיף לדברים ההפוכים שהצטיירו מאותם סרטונים באותה כתבה. ללא גרם אחד של ציניות, ההתנצלות הזו משמחת אותי שמחה גדולה. בדרך כלל אני לא משתתף בחינגות המתקיימות על הציונות הדתית. כן, יש בה עשבים שוטים שמתרבים בקצב לא בריא בזמן האחרון, יש בה זרמים קיצוניים מסוכנים, אבל השדרה המרכזית של הנוער של הציונות הדתית היא שדרה מפוארת, ערכית, משרתת ותורמת, שדרה שמשתתפת במלוא עוצמתה בחוויה הישראלית ותורמת מעל משקלה לביטחון, לעבודה ולהגשמה. 

אני לא שותף לאידיאולוגיה של רוב חברי הציונות הדתית, אבל אני חלק מהם והם חלק ממני. אבוי לכולנו אם זה לא היה ככה. אני מקווה שהעוול תוקן והרב  נאמבורג ימשיך לחנך ולהטיף ולגדל תלמידים שיתגייסו, יתרמו ויהפכו לחלק אינטגרלי מהמדינה. היא שייכת לכולנו.

bencaspit5@gmail.com