אינני משתייך למתלבטים. גם לא לצדוקים או לפרושים, ובוודאי שאני רחוק ממחנה הצבועים. לעומת זאת, אני נמנה עם הציבור הענק שסבור שבנימין נתניהו צריך להמשיך ולכהן בראשות הממשלה שלנו. אין טוב ממנו לעת הזאת. יכולתי להביא, כמובן, אין ספור טעמים להשקפתי זאת; אבל אינני עושה זאת. היריעה פשוט תקצר מלספר את כל הטוב שבא עלינו בעשור האחרון.
לעומת זאת, אני רוצה לספר כאן לאיזה שפל הידרדר אותו חלק בחברה הישראלית שהפך את השנאה לראש הממשלה לאידיאולוגיה; כזאת שאין מאחוריה רציונליות. היא בוודאי שלא עומדת על מערכת של ערכים הבנויה באורח סדור והגיוני. כל כולה נראית, בעיניי, לא אחת, כמשהו חולני שאין כל דרך להסבירו.

הייתי יכול להרחיב גם בעניין זה, אולם אני רוצה להתמקד בעוולות המשפטיות שאני סבור שהאיש הזה עובר מאז כניסתו ללשכת ראש הממשלה. היא לא הייתה חלקה, כידוע, בגלל שהיא התרחשה לאחר רצח יצחק רבין, וכל מי שלא רצה בשלטון המחנה שאותו הוביל בנימין נתניהו ניסה להדביק לו אחריות אישית למעשה הנפשע. ולא רק הוא הועלה על המוקד. כל מי שרצה בכהונתו, כמו חובשי הכיפות הסרוגות, לדוגמה, סבל מנחת זרועם של דורשי רעתו. עלילת דם שפלה נרקמה סביבו, ומי שהוביל אותה דמה, לדעתי, לאלה שתמיד חיפשו עילות לטבוח ביהודים.
נדמה היה לי שחיש קל נמצאה הדרך לכאורה להתגברות על תוצאות הבחירות ב־1996. נפתחה חקירה משטרתית שאותה פמפמו קומץ של עיתונאים, כבימים אלה, שנקראה בר־און־חברון. אינני רוצה להיכנס כאן לפרטי הטירוף שאחז בעיניי באותה העת בחלקים מסוימים במשטרה ובפרקליטות המדינה, אולם אני יכול בהחלט לומר שמה שקורה כעת עולה לאין שיעור על האובססיה שאחזה אז במערכות אכיפת החוק.
מכל מקום, הניסיון שלא צלח אז לימד את מחנה האנרכיסטים – גם בהשראת מהלכים דומים שחבריהם בארצות הברית נוקטים – שאם אין אפשרות לגבור בקלפי על המחנה העצום שמייצג ערכים יהודיים ציוניים, שאין בלעדיהם זכות קיום למדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אפשר תמיד לנסות ולפורר אותו באמצעות פגיעה במי שעומד בראשו. שיטות כאלה הובילו לא אחת לאנרכיה שלטונית ולכאוס חברתי; מה שיכול בהחלט לקרות גם אצלנו. חקירות־דמה מעוררות תמיד תת־זרמים שאין עליהם שליטה.
בזמנו, בפרשת בר־און־חברון, חיפשתי את ראיית הזהב, ולא מצאתי. אז, כמו היום, לא היה קמצוץ של משהו ששכנע אותי שיש דברים בגו. חשתי שאינטרסים זרים עומדים לכאורה מאחורי החקירה. כל מה שהתגלה לעיניי הוא עיוות מכוער של מושגי יסוד כמו הליך או חזקת החפות. בד בבד, אני מודה שאף פעם לא ממש האמנתי שהמפלצת האימתנית שעומדת אל מול הנאשם הבודד חותרת אך ורק לגילוי האמת. לכן ביקשתי לפגוע בה בכל דרך כדי לשמור על זכויותיו החוקתיות של האזרח מן השורה באמצעות הגנה בלתי מתפשרת על מי שיושב באותה העת על ספסל הנאשמים. ברוב המקרים, הבנתי שאין דרך טובה להביס את התמנון רב הזרועות שמאיים לטרוף את כל מה שעומד בדרכו. אבל תמיד ניסיתי, ולא אחת ראיתי לנגד עיניי את העוולות הבלתי נתפסות של מערכת כוחנית שנראה לעתים שאין עליה כל פיקוח.
אינני יודע כיצד לומר זאת במילים פשוטות יותר: הדרך לשנות, לראשונה, את מאזן הכוחות בין האזרח לבין המפלצת מרובת הזרועות שאין דבר העומד בפני דורסנותה פרושה כרגע לפנינו. הבסתה היא צורך השעה. לא תהיה עוד הזדמנות כזאת. הניצחון של בנימין נתניהו בקלפי יהיה תמרור ראשון בדרך החדשה.