ידידת אמת מודאגת שלחה לי מה שכינתה שאילתה לקראת הבחירות: “האם באמת אין לך ביקורת על ביבי? האם אינך רואה את השחיתות, האדנות, ההשתלחות במוסדות המדינה, ההסתה נגד מי שלא מסכים איתו? ומדוע אינך רואה עצמך חלק מהחבורה המכובדת של בני בגין, דן מרידור ונשיא המדינה, ומתבטא שוב ושוב במדיה להגנתו?”.
 

השבתי לה: את רואה כוס ריקה, אני רואה שהכוס כמעט מלאה. את רואה רק את הצד השחור של המטבע, אני גם את הצד השני, את ההישגים, את השגשוג במדינה (כן, למרות הצללים – והם רבים), את עוצמת ישראל שמעולם לא הגיעה לממדים כאלה, ואת מעמדה הבינלאומי. ובעיקר את חיזוק ההתיישבות ומניעת הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומנו בכל מקום בארצנו.
 

אני בעד ביקורת ויש מה לבקר. אבל אני רואה לא רק ביקורת, אלא בעיקר איבה יוקדת, חסרת כל פרופורציה, ואת הבוץ והרפש שמטילים על נתניהו בתקשורת, את המתקפות הגסות, עד כדי ניבולי פה גסים מצד אנשים כמו אהוד ברק, יאיר לפיד ועמיר פרץ, ושואל: האם זו דמוקרטיה או אנרכיה? הלזה ייקרא שלטון יחיד, רחמנא ליצלן, שמאפשר את כל התשפוכת האישית הזאת נגדו ואת סיסמת יריביו־משמיציו: “רק לא ביבי”? 
 

“אם נתניהו ינצח, אעקור את יקיריי מפה”, איים סופר אחד. סופר אחר, שכבר עקר מישראל, מאוכזב שטילי חמאס לא פגעו בראש הממשלה באשדוד: “חבל שהחברים מעבר לגדר לא דייקו”, כתב לקול תשואות מגיבים שמאלנים בפייסבוק, ואלה רק שתי דוגמאות ולא מן הקשות.
 

האם הכל היה זך וטהור בימי בן גוריון, דיין, רבין, פרס, שרון, אולמרט וברק? האם הנהנתנות לא חגגה בזמנם? ואולי שכחו להם את הכתמים רק משום שהיו מוכנים למסור חבלי מולדת לעם שמעולם לא היה קיים, וכל מאבקו של “עם” זה הוא לאמיתו של דבר רק כדי שישראל תחדל להתקיים? האם כבר נשכח איך שנאו בזמן אמת את בגין ושמיר, והיום נאחזים בהם, במיוחד בשמאל, כדי לנגח את יורשם? 

בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ

 

אישי ליכוד לשעבר, כמו דן מרידור, רוני מילוא וציפי לבני, פשוט אימצו דרך אחרת, לא יטילו בקלפי פתק עם אותיות מחל (וזו זכותם), ובאים בטענות למי ששוב ושוב נבחר ו”גנב” מהם את ה”נסיכות”. שוכחים את המהות הלאומית שלא השתנתה. איני אוהב הרבה מדפוסי ההתנהגות של נתניהו וסביבתו. מה מכל הרכילות המתפרסמת אמת ומה לא - קשה לדעת. אבל מי שחי מפי “הארץ”, לא צריך בתי משפט ולא “מחשבה שנייה”. הכל ברור. הכל שחור. הכל שחיתות. הן כך כתוב יום־יום בעיתונו של שוקן. 
 

ואולי דווקא כן “הארץ”? הנה תזכורת שהעלה בשבוע שעבר, מעל דפיו, פובליציסט השמאל הקיצוני גדעון לוי, על מה שהיה כאן ב־18 השנים הראשונות של המדינה, שנות שלטון מפא”י: התקיים כאן ממשל צבאי על האזרחים הערבים, ישראל הייתה אז הרבה יותר מדינת שב”כ מאשר היום, התקשורת הייתה מגויסת כמעט כולה, ומנכ”ל משרד ראש הממשלה תפקד כעורך הראשי של הרדיו הממלכתי, בתי הספר היו יותר דתיים מאלו של היום, ועוד. 
 

אכן, אין מנהיג מושלם, שעונה על כל הכמיהות של כלל הציבור, וטוב שכך. והנה ישראל תחת הנהגתו של נתניהו מדורגת במקום ה־8 בעולם במדד העוצמה הכלכלית, המדינית והצבאית. ראש הממשלה הינו מבכירי המנהיגים בעולם, פוליטיקאי ומסבירן משכמו ומעלה. יותר מכל שאר ה”נסיכים”, כולל בני בגין המתפטר מהליכוד. מבחינה אידיאולוגית, בנימין נתניהו קרוב מהם לקודמיו, שרבו הגעגועים אליהם: מנחם בגין ויצחק שמיר. 
 

“קח דוגמה מבני בגין”, הפציר בי ידיד. השבתי לו: אינני מתוסכל כמוהו, אינני נמנה עם אלה שמסתובבים עם בטן מלאה וקנאה, מחפשים שדות זרים לרעות בהם, ואינם מבחינים בין עיקר לטפל בחיים הפוליטיים ובמצב במדינה.
 

יש מדד אחד שבו אנחנו חלשים – בעוצמתנו הנפשית, הרוחנית, הרדודה, שמחלישה אותנו מבפנים, ובה טמונה סכנה לעצם התקיימותנו כחברה מאוחדת אל מול האתגרים החשובים באמת. הלוואי שאחרי הבחירות, כאשר תיכון סוף־סוף הממשלה החדשה, יירגעו רוחות העיוועים בקרבנו, ונשוב לסדר היום הממשי, החשוב באמת. 
 

החשש שישוב ויעלה שלטון שמאל, שיעצור את גלגל התנופה, צריך לגבור על כל סייג אחר. בעיתוי הזה חשוב מאוד שהימין, עם כל מורכבותו, ינהיג גם את הממשלה הבאה, עם כחול לבן או בלעדיה. אם ישיג מחר המחנה הלאומי 61 מנדטים, זו ככל הנראה תהיה הקדנציה האחרונה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה, אבל מי מתנבא בפוליטיקה?