נקרא לו לרגע בשם הארוך אך המאוד ברור: "מר כחול לבן ושמאלה". היו לא מעט שנים שבהן ראיתיו בכל בוקר במראה, עת התגלחנו יחד. אבל ראו נא זה פלא: גם כשדמותו דהתה מעט, הוא עדיין מבליח מאחורי כתפי מעת לעת ומצליח לעורר בי רוגז וגעגוע בעת ובעונה אחת.

גם אם אתם ימניים עד מאוד, אל נא תעקמו את האף לנוכח מצוקתו של מר כחול לבן ושמאלה: הוא נולד להורים מהדור שבנה את המדינה, דור ששירת בפלמ"ח ובצה"ל בשנותיו הראשונות, דור ששכל את הטובים שברעיו, דור שחסך מפיו כדי להעניק למר כחול לבן ושמאלה הצעיר את התנאים הטובים ביותר לגדול ולהצליח.

והוא אכן הצליח: הוא היה בתנועת נוער, לבש חולצה כחולה שעלתה על כל העדיים, התגייס ליחידות הכי קרביות בצה"ל. וכשהשתחרר הלך לאוניברסיטה, למד, השכיל, נקלט בשוק העבודה והתקדם. הוא נשא לאישה את חברתו מגרעין הנח"ל או מספסלי האקדמיה, הקים משפחה, עבד קשה, רכש דירה צנועה שמקץ שנים שיפר למרווחת ולמרכזית יותר. מר כחול לבן ושמאלה היה המדינה.
 

הוא לא ביקש דבר ממנה, אלא נתן לה ברוחב לב: את סנדליו התנ"כיים שחק בטיולים במשעוליה, נעליו הגבוהות התבלו במסעות המפרכים בצבא, וחלקים מנפשו אבדו במלחמה. הוא שילם מסים שמימנו מדינת רווחה וחינך את ילדיו לאהבת המדינה, ממש כמו שחינכו אותו. והיא, מצדה, גמלה לו מתוך הזדהות: כשהפוליטיקאים דיברו - הם דיברו אליו. כאשר הושמעה ברדיו מוזיקה, היא הייתה המוזיקה שלו. המנחים בטלוויזיה היו דומים לו, אולי רק קצת יותר יפים, וכשביום הזיכרון שרו על הנסיך הקטן מפלוגה ב', הוא ידע בדיוק למי מתכוונים אף שהיה בפלוגה א'. 
 

מוזיקה מזרחית, למשל, שפלשה אט־אט מדוכני הקסטות בתחנה המרכזית אל הרדיו, דווקא שימחה אותו. גם רוב המזרחיים שהכיר בצבא היו אחלה גברים, במיוחד אלה שרצו בכל מאודם להיות ישראלים כמו מר כחול לבן ושמאלה ולאמץ את סט ערכיו. בפעמים הבודדות שבהן יצא לו להתארח אצלם, יצאה נפשו אל המאכלים שהיו בעלי טעם, צבע וריח, או אל שמחת החיים וההמולה סביב שולחן השבת - מהמפיות על ראשי הגברים בקידוש - ועד לפיצוחים שאחרי הקינוח. 
 

"הם באמת אנשים חמים", סיכמה אמו, אף על פי שאביו איים לקרוע קריעה אם ייבחר שוב מנהיגם "הטרוריסט" (כפי שכינה את מנחם בגין). הוא ידע שיש מי שרואים עצמם מקופחים, אבל אף שהזדהה עם חלק מטיעוניהם, הוא חשב שהם מגזימים: הן הוא גדל בשכונה שבה היו שכנים ששרדו את הגדולה שבזוועות, אז למה לעשות עניין מקצת כבוד אבוד? 

אפשר להגיד הרבה דברים על העיוורון של מר כחול לבן ושמאלה. אפשר להסביר לו שדיכוי תרבותי בידי אח מתנשא הוא עלבון איום, אפילו בעולם שיש בו צוררים. אפשר להגיד, כפי שאמר פעם מי שאמר, שהוא "שכח מה זה להיות יהודי". וגם אם ייפגע, מותר להזכיר לו כי רק מי שזוכר איך להיות יהודי, לא יהפוך לעולם אח לאויב. 
 

אפשר לטעון בצדק שהמוזיקה היפה שהוא קרא לה "שירי ארץ ישראל" הייתה בעצם שירים רוסיים שגוירו ועוברתו, אז מה בהם ישראלי יותר ממוזיקה שלחניה מבוססים על מנגינות ערב? ואם כבר בשירים עסקינן, הרי שהוא מעולם לא חשב פעמיים לפני שענקי התרבות שלו השתלחו באחיו. 
 

כולם אוהבים להזכיר לו את ה"יודונאצים" של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אבל העיוורון התחיל כבר עם "רכבת העמק" של יהונתן גפן, הטקסט המכונן של מחנה שאיבד לראשונה את השלטון: "ליד בית אל ראיתי מתנחל מארץ ישראל השכנה, עולה לרגל ותוקע דגל על הקבר של רחב הזונה", נמשך עם "מאמי" של הלל מיטלפונקט ועם "טינה טרנרובסקי הזונה מכפר עציון", שהפכה לרחווולללל של "ארץ נהדרת", המתנחלת שהטרידה מינית את הקלידנית.
 

מותר בהחלט להזכיר לו שקל לא לבקש דבר מהמדינה כשאתה מחזיק בפרצוף הנכון, בשם המשפחה הנכון ובחבר של בן הדודה, שפותחים לך דלתות שנותרו מוגפות בפני אחרים. 
 

אפשר להגיד הרבה דברים למר כחול לבן ושמאלה, אבל גם משהם נאמרים היום מעל לכל במה, אל תמהרו לקחת ממנו את מה שמגיע לו בדין: למשל שכוונותיו היו לרוב טובות, או למשל שהוא מעולם לא ברח מהמערכה - גם כששילם מס שפתיים לשלום. ובעיקר, אל תיקחו ממנו את העובדה שבלעדיו המקום הזה יהיה רע בהרבה מכפי שהוא היום. 
 

אל תשכחו את מה שהוא למד רק כשהיה לו מאוחר מדי: גם אם שם המשפחה שלכם הוא "הליכוד וימינה", הרי שבלי משפחת "כחול לבן ושמאלה" לא יתקיים עם ישראל.