שוטר מול בניין בית הספר שבו היה הקלפי שלי הזכיר לי שיש מי שמשלם מחיר עבור הדמוקרטיה. החום התל־אביבי מעיק, והשוטר חייב להיות שם. כוח השיטור הזה לא מנע מילד קטן שעל החולצה שלו מדבקה “הצבעתי כחול לבן” להתרוצץ בתורים מול הקלפי ממש, באזור האסור לתעמולת בחירות.

זמן מה לפני הבחירות האלה, כדי שלא אשכח אירוע שולי זה בחיי הסוערים, סימנתי באפליקציית לוח השנה בטלפון שלי: ב־17 בספטמבר בחירות. הטלפון שלי, החכם יותר מאשר שיערתי, שאל אותי: האם זה אירוע קבוע שחוזר כל שנה? לא ידעתי מה לסמן.

אולי. אולי מדינת ישראל נכנסת למצב שבו הבחירות לא מוכרעות לעולם. שני מנדטים לכאן, שני מנדטים לשם. קואליציות בלתי אפשריות ומעורערות. כנראה, אצל יהודים, כינון ממשלה יציבה ומאחדת הוא משימה שלא ניתנת להשגה. זו נראית מלאכת הרכבה שדומה לבניית רהיטי איקאה: תמיד אחרי שהרהיט כמעט מורכב, מסתבר שחיבור פלסטיק אחד סמוי הורכב הפוך, צריך לפרק ולהרכיב מחדש, או מה שקורה בדרך כלל, לחיות איכשהו עם משהו שברור שהורכב לא בסדר. ככה נחיה. זאת אומרת, תמיד ייתכן שנשמע צפצוץ קבוע מהטלפון שלנו שמבשר לנו כל חצי שנה שיש בחירות.

אתמול התקיימו הבחירות היחידות בתולדות המדינה שבהן מי שעוד לא בן 19 כבר הצביע פעמיים. יש כמובן אפשרות לצאת מהסחרור הזה, כדי שמי שבת 20 לא תעלה ארבע פעמים סלפי שלה מאחורי הקלפי (אגב, האם מותר לאדם לצלם את עצמו מאחורי הפרגוד? ואם לא - איך יודעים את זה בלי מצלמות פיקוח מאחורי הפרגוד, שאסורות לחלוטין).

הדרך לצאת מהצרה היא הגיונית, ולכן לא תתקיים: אחדות של שתי המפלגות הגדולות, מתוך אהבה, והשאר מוזמנות. כמובן, ממשלה עם נתניהו. אי אפשר לשבש את רצון הבוחרים ולדרוש אחרת. השוטר לא היה מרשה גניבת בחירות כזו. די, נגמרו הבחירות, שימו את תעמולת השנאה לביבי, שהייתה חיונית להביא את בוחרי “רק לא ביבי” למפלגות “רק לא ביבי”. עכשיו צריך לגשת לניהול המדינה המאוימת ביותר בעולם.

ניסיונות להרכיב ממשלה שבה התנאי הוא “בלי נתניהו” הם בוז לבוחרים. נתניהו איננו אדם פרטי, וזה איננו נושא אישי. ראינו שוב: כמיליון אזרחים ישבו עם עצמם אחרי שקראו הכל, ראו הכל ושמעו הכל, והם שקלו והחליטו שטובת המדינה על פי ראות עיניהם היא הליכוד בראשות נתניהו כראש ממשלה. ביבי איננו אדם שהקים מפלגה ומינה את חבריה. זה הפוך. ביבי הוא אדם שנבחר על ידי חברי המפלגה שלו, ואחר כך זכה בקולות הרבים שכלל הישראלים העניקו לו ולמפלגתו בקלפי. האם ההצבעה שלהם, שיקול הדעת שלהם, לא נחשבים? האם הם ייזרקו לפח, בעוד הצבעה של אחרים נחשבת? לא כל כך דמוקרטי.

מי יכול היה לנבא את תוצאות הבחירות האלה? איש לא. רק דבר אחד מוזר היה ברור: שביישובים החזקים כלכלית נתניהו והליכוד זכו למספר מנדטים קטן יותר. זו תופעה שראינו בסקרים, ועכשיו אנחנו רואים בהתגשמותה, ומביטים בה משתאים: כל מי שחייו משופרים, והשתפרו עוד תחת שלטון נתניהו, רוצה דווקא להעניש את נתניהו, ולזרוק אותו מהשלטון.

מישהו עוד עלול לחשוב שהם רוצים להעיף את ביבי, כי הם חוששים שגם לאחרים יהיה טוב כמו להם, אם ביבי יישאר בשלטון. זה הזמן לקחת את גלולת הבוקר שאחרי, כדי שלא יקרה מה שלא רצינו שיקרה. כדי שחיינו לא ישתנו לכיוון שלא אליו התכוונו הבוחרים, שכל אחד מהם, אני מניח, רצה את טובת העם, ולא רק את רעת ביבי. זה הזמן לקחת נשימה כבדה, להתקרר מהלהט של הבחירות, לזכור שמפלגה היא רק מכשיר לניהול המדינה, ולא המדינה היא מכשיר לתענוג של נבחרי המפלגה. זה הזמן לזכור שההשתייכות החברתית והכיתתית של כל אחד מאיתנו איננה ממש חשובה. בוודאי לא יותר משיקולי טובת המדינה.

יש לישראל משימות גדולות שכולן מחייבות כבוד הדדי. הדרך הנאותה ביותר להפגנת כבוד זה לזה היא פנייה של שתי המפלגות הגדולות לשולחן קטן בפינה. ראשיהן יחליטו על הקמת ממשלה משותפת, ויהי מה. כל המפלגות האחרות מוזמנות. “שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, האמת והשלום אהבו, כי הפירוד והמחלוקת הם האויבים היותר מסוכנים, שהם כעש לבית יעקב וכרקב בעצמותיו”. כך כתב סבא שלי, הרב הראשי, הראשון לציון, בצוואתו לעם ישראל.