שריל קרואו טרם השיבה על הצעת הנישואים שלי אבל אני אופטימי. בחודש שעבר היא אמרה ל"גרדיאן", "אין לי בן זוג כרגע, אבל אני מקווה שזה ישתנה בקרוב". היא בת 57 והפרש הגילים בינינו הוא בדיוק כזה שהוריי נהגו להמליץ עליו, כולל דוגמה אישית (עד יום מותה הייתה אמי משוכנעת שנעמי מבוגרת ממני, לא יודע בכמה, שעה שבפועל אני מבוגר ממנה בחצי שנה).

היא גרה בחווה ליד נשוויל שאליה עברה כדי להיות ליד הוריה המזקינים, שייהנו מבניה המאומצים וויאט וליוויי. על השולחן בסלון שלה מונח ספר של הצייר אנדרו וויית', שהוא ממיין. הסקירה ההיסטורית של הגברים בחייה היא מיקס–גריל רומנטי ומעורב הורמונלי שלא תמיד מחזיק מים. היא הייתה מאורסת ללאנס ארמסטרונג, הרמאי וגנב הגביעים הגדול בתולדות הטור דה פראנס ולא מישהו שאתה רוצה להצטלם מחובק איתו.

היו גם, בטור יתרת החובה, ראיין סיקרסט, מכוכבי הטלוויזיה למאותגרים אינטלקטואלית ורגשית; סטיב בינג, מפיק קולנוע והאקס של אליזבת הארלי; והשחקן הנק אזריה, שיש לו רגעים טובים. בטור הקרדיט: אריק קלפטון כמובן, עם פרטים מעט מטושטשים אבל נוכח מספיק כדי שקרואו תכתוב עליו את

"My Favorite Mistake", אחד משירי האהבה היותר מרירים ונוגים מבלי להיות נקמני; ג'וש צ'רלס, עורך הדין חומד ג'וליאנה מרגוליס ב"אישה הטובה", שנורה למוות לקראת סוף הסדרה; הגיטריסט השמאלי המצוין דויל ברמהול ה–2, שקלפטון טיפח; ואפילו אוון ווילסון, מה שמסביר אולי את הדיכאון וניסיון ההתאבדות שלו.

עם עמדתה המבוגרת, המפוכחת והביקורתית על החיים ותחושת האכזבה שלה מהידיעה שאנחנו חיים בעידן קודר ואפוקליפטי של האנושות ומורישים לילדינו קיום דיגיטלי, רועש וריקני ולא את מעשה הבית הלא גמור שהשאירו לנו הורינו, נדמה לי שהדיבור בינינו יהיה בסדר. כדי לא לצאת ישות רוחנית בלבד ללא הקשרים פיזיים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שקרואו - אין מצב שאקרא לה שריל - נראית טוב. ודאי לא כוס התה של כל אחד, אבל טוב אובייקטיבית.

בתחילת החודש הניחה קרואו את "Threads", האלבום החדש שלה וכנראה האחרון. לא חלילה משום שהיא חולה שוב אחרי שניצחה את סרטן השד ותחלואים אחרים, אלא מכיוון שמיצתה לדבריה את הפורמט האלבומי הלוקח זמן רב מדי להתגבש והיא תעדיף להקליט בעתיד סינגלים שאפשר יהיה לשחרר אותם בזמן אמת וכתגובה לאירועים ולתחושות.

אם רוצה מישהו להקליט אלבום פרידה איכותי, שאפתני, זורם בשצף, נישא על מצע של כמה מהגיטרות הטובות בשוק ונהנה משיתוף פעולה של בערך כל מי שראויים להשתתף בהילולת סיום כזאת מבלי שכלת השמחה תקריב במאומה את איכות הכתיבה והשירה שלה, "Threads" הוא אב–טיפוס אימתני. לא רק שיש בו 17 שירים; הם מהזן שלא תופרים בקונפקציה בסרי–לנקה אלא מתייסרים עליהם ימים ולילות ארוכים מתוך אחריות לאיכות ולטיב וסוג מורבידי, עוקצני אך גם חינני של תפיסת עולם.




אלבום חדש של אומן אהוב הוא מפגש אלכימי חזיתי בין שירים חדשים (ולעתים ישנים) המגיעים אלינו בשכנוע פנימי עמוק של יוצר שעשה את מיטבו, לבין מצבנו הרגשי וכושר השמע, הקליטה, העיכול וההטמעה שלנו ברגע שהמחט נוגעת בתקליט. זה מפגש מרעיש כל פעם מחדש והוא מתחיל בצומת ללא כביש גישה: המסע הזה יכול לרדת לשוליים מהשיר הראשון ולא למצוא את הדרך חזרה לדרך המלך; או שהוא יכול להמריא מעלה בריגוש הולך ומצטבר וניתוק מכוח המשיכה ללא עזרים פרמקולוגיים או אחרים. כמובן שיש לבאזז המגיע אלינו קודם משקל רב בחיוג הכוננות הנפשית לווליום הנכון, אף שלעתים יכולה התגובה להיות הפוכה לבאזז ועוינת אותו.

למרות חיבתי הגדולה לדואטים ולשיתוף פעולה בין–כוכבי בכלל, עלול היה "Threads" להיות סמיך וכוחני מדי לצליחה. אין ספק שקרואו ביקשה להראות כמה סטאר פאואר היא מסוגלת לגייס ומי החברים הטובים שלה בענף. זה שם, אבל השימוש בהם מאופק ומושכל והוא נשמר מפיגוע רב־משתתפים. אפשר להתחכך בסטיבי ניקס, מארן מוריס, בוני רייט, מייוויס סטייפל, אמי–לו הריס, כריס סטייפלטון, צ'אק די (פבליק אנמי), אריק קלפטון, סטינג, ברנדי קרלייל, ניל יאנג, לוקאס נלסון, ווילי נלסון, דון הנלי, ג'ו וולש, ג'יימס טייילור, קית' ריצ'רדס, ג'ייסון איסבל, קריס קריסטופרסון, לושוס, וינס גיל ואפילו ג'וני קש המת, ולחלץ מהם שכבות גיאולוגיות כמו הבקבוקים הצבעוניים של חול אילת שאינם מתחברים להיגד מדויק; או לתת למפיקים איכותיים כמו סטיב ג'ורדן וג'ף טרוט לתפור בעבודת יד אלבום מוחץ שמזמן לא נשמע אצלנו.

***

שני דברים שקרואו אמרה אפרופו האלבום החדש, עזרו לי לגבש את תחושתי כלפיה: כיצד שכבה על השטיח בבית הוריה כילדה, האזינה ל"Mud Slide Slim" של ג'יימס טיילור ו"Tapestry" של קרול קינג ועברה על כל המילים, הקרדיטים, הצילומים וחרשה את הוויניל עד דק. שני האלבומים הללו מתויקים אצלי כמשני תודעה גדולים וכרשות לאידיאה המהפכנית לתחילת שנות ה–70: שמותר וכדאי לי לעשות כברת דרך ארוכה לבדי משום שהזולת הוא לפעמים חבר יקר ולפעמים הגיהינום.

עוד אמרה קרואו ש"All Things Must Pass", המשולש של ג'ורג' האריסון מ–1970, הוא האלבום הגדול ביותר בעיניה בתולדות הרוק. לא בטוח שאני מסוגל להצטרף לאמירה הגורפת והאנרכיסטית הזאת במלואה, אבל שמחתי לגלות בדיעבד שאהבתי לפיתחון הפה הנדיר שהרשה האריסון לעצמו אחרי שירותו בביטלס, מידתית לאנשים נוספים, אף ש"אלי הטוב" היה שיר מחורבן ופלגיאט. הביצוע של קרואו ל"Beware of Darkness", אינו בחירה סתמית אלא אמירה סופר–פוליטית. להזמין את קלפטון לסולו גיטרה בשיר שבו ניגן במקור ושר בקונצרט ההוקרה להאריסון, ואיתו סטינג, ברנדי קרלייל ודון הנלי במיקס המחייב אוזניים כרויות לרווחה, הוא הבונוס למילים:



Watch out now, take care

Beware of greedy leaders

They take you where you should not go

While Weeping Atlas Cedars

They just want to grow, grow and grow

Beware of darkness



אם אתה שומר בזיכרונך את החברות בין האריסון ובוב דילן, הרי שהמעבר לביצוע מוצלח במיוחד של "Everything's Broken" עם ג'ייסון איסבל, אחד מהזמרים ונגני הגיטרה הטובים בשטח, מתבקש מעצמו, גם בגלל התיאור הדילני הקודר לאופן חסר האחריות שבו שברנו את כל הנורמות.

הייתי צריך לגרד בפדחת כדי להיזכר ש"The Worst", הוא אחד השירים היותר זנוחים בוודו לאונג' של הסטונס ועילה מצוינת לדואט עם קית' ריצ'רדס שנוכחותו גורמת לי תמיד לחייך בתחושת ניצחון. הייתה התלבטות גדולה שקל להבין אותה, האם להצטרף לג'וני קש המת בהקלטה מ–1996 של "Redemption Day" הנפלא והאנטי–מלחמתי שקרואו כתבה וקש שר. המיקס עולה יפה כמו גם שילוב הקולות. ווילי נלסון מסגיר את גילו וקולו ירד בשתי אוקטבות לפחות. אבל "Lonely Alone" הוא המנון אהבה מבוגרת נוגה ומדויק וטריגר נשמעת עדיין כמו הגיטרה החבוטה ביותר באמריקה.

"Cross Creek Road" הוא בלדה לא בכיינית עם לוקאס נלסון, בנו של, ומי שיתאמץ ישמע את הגיטרה של ניל יאנג. יש משהו עצוב בדעיכתו של קריס קריסטופרסון בן ה–80, שקרואו לא משה מצדו כאשר החל לאחרונה לסבול מקשיים קוגנטיביים ולשכוח מילים ומקומות. הוא מוצא את קולו ב"Border Lord" שגם כתב, ואם עוצמים עיניים ומפעילים דמיון בטורבו, מצליח השיר להזכיר בנגיעות קלות את "אני ובובי מקגי" שעשה אותו. ב"Still the Good Old days" מוכיח ג'ו וולש איזה גיטריסט גדול הוא ואיך הוא מסוגל עדיין לכתוב רוק משעשע יותר מכל אחד אחר לידו. בתחילת הקריירה שלה הייתה קרואו זמרת רקע של האיגלז, בין השאר, ואלה מופיעים כאן בהרכב חסר עם וינס גיל, וולש והנלי.

קרואו יודעת לכתוב על גברים עצובים ונכאי רוח וגם לאסוף אותם. היא אינה מצטיירת כמי שנמשכת לגברים על רקע של מאצ'ו שואג או שיטפון הורמונים, אלא כאלה שיש בהם משהו מרוחק ונבוך, שהיו השגיאה החביבה שלה ו"אם אתה כה שמח מדוע לעזאזל אתה כה עצוב". אישה שרואה את הבפנוכו של גבר ולא רק את מה שתלוי עליו בחוץ. לכן הקריירה שלה כה מרתקת בעיניי. מי שהייתה מורה במקצועה אבל אינה נרתעת מלשווק תדמית מתריסה משהו, עם מכנסיים שתלויים על עצם האגן באחיזה נואשת, חובבת וסטים חושפניים והבלחות טבור איכותי.

אין עוד מישהי מסדר הגודל שלה בשכבת הגיל שלה שמגינה על האלאמו של הפמיניזם המוזיקלי כמוה. בוני רייט, אמי–לו הריס ואחרות מעליה והרכבים חדשים כמו The Highwaywomen המצוינות מתחתיה. די עצוב כיצד התרוקנה מתוכנה שכבת הגיל שלה. סרט תיעודי חדש יוצא תכף לספר על לינדה רונדסטט האלוהית שאיבדה את קולה לטרשת נפוצה והיא בת 73. זו תהיה סיבה לחגיגה גדולה.

***

בראיונות איתה הביעה קרואו צער על שלא יצא לה להקליט עם טום פטי. הוא מת לפני שהשלימה את האלבום, וחוץ מזה, כך התרשמה, רוב הסיכויים שהיה משיב בשלילה. בהנחה שקרואו ופטי, כל אחד בדרכו, מייצגים את הז'אנר הנקרא אלט–רוק, כלומר האלטע קאקר של הרוק, ימצא המתגעגע המצוי את הראיון האחרון עם פטי בסרט התיעודי "Echo in the Canyon" שיצא עתה ב–DVD ובלו–ריי.

הסרט הזה, שצפיתי בו בסוף השבוע האחרון - במקביל להאזנה לקרואו, ל"Laidback"

(1972), אלבום הבכורה של גרג אולמן שמת בשנה שעברה בהוצאה מחודשת ואיכותית עם מגוון גרסאות אלטרנטיביות, וצפייה בפרק הראשון של "Country Music", הסדרה התיעודית החדשה של קן ברנס בשמונה פרקים - הוא פנינה ממוקדת וקצרה על לורל קניון בלוס אנג'לס, השכונה בקניון מתפתל שממנו יצא הסאונד של הרוק הקליפורני. את הסדרה הגה ומוביל ג'ייקוב דילן, יורש העצר לבית צימרמן, השומר בדרך כלל על פרופיל נמוך ומתגלה כאן כאישיות כריזמטית שקטה עם דמיון מתון לאביו וקסם אישי רב. לא מישהו שאציע לו נישואים אבל הייתי שמח לאמץ כאח או בן.

לרוב נופלים סרטים כאלה למלכודות נוסטלגיה דביקות, אבל דילן מנווט סיור כתובות סקרני ואינפורמטיבי אצל היוצרים שהעמידו ז'אנר מוזיקלי חדש. הפורמט משלב ראיונות, קטעי ארכיון והופעה של דילן ומוזיקאים צעירים המבצעים שירים מאמצע שנות ה–60 בעיקר. כמו האלבום החדש של קרואו, גם הסרט מלא להתפקע במי שבדרך כלל אתה מכיר את שמותיהם אבל לא יוצא לך לשמוע אותם מדברים. זמן המסך הרב ביותר ניתן לפטי שניחן בתבונת חיבור אלמנטים לשלם ורואה את התהוות הרצף. דיוויד קרוסבי מרעיף לא מעט מהחן המסוים והעוקצני שלו. סטיבן סטילס מדבר יותר מהרגלו, אולי משום שניל יאנג נעדר במפגיע. מישל פיליפס בגרסה מקשישה, חוזרת לעיקרי האמהות והאבות ואפילו בריאן ווילסון האניגמטי והחמקמק תורם אמירות קוהרנטיות. דילן הצעיר נושא על כתפיו את הנרטיב בחן רב.

אין כאן תזה חדשה במיוחד, אבל הדיון ממסגר את תחילת התרחשות המוזיקלית בקליפורניה, מאיר את השפעת "pet Sounds" של הביץ' בויז על "סרג'נט פפר" של הביטלס ורוג'ר מקגווין סולח להאריסון על שגנב ממנו רעיון לשיר. כולם היו מסטולים, כפי שנזכר רינגו, ולא עסקו בכעסים מיותרים.

דילן מציב את הסיפור על רקע התחרות בין הבירדז ובופאלו ספרינגפילד, הלהקות המכוננות של העידן ההוא באל.איי. סטילס ויאנג היו בספרינגפילד וקרוסבי בבירדז, וכאשר ההרפתקה הזאת הסתיימה, עלו כולם כיתה למפגש החד–פעמי שהיו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. מסיבות לא ברורות שקשורות ודאי בזמינות, נדחף גם קלפטון לסרט. ג'קסון בראון טוב תמיד לזווית ראייה אינטלקטואלית. לו אדלר זוכר כיצד הפיק את כולם וגרהאם נאש מתגעגע כהרגלו.

זה היה וויקאנד אינטנסיבי. חלק מהחיים לבד. מוזיקה טובה תמיד תציל אותך מעצמך. ודאי אלבום כמו החדש של שריל קרואו. גבר בן 60 פלוס, עם אוזניים של תינוק מתבונן באישה יפה ומוכשרת, מאזין לה עם כל החושים ומבין ללא מאמץ את הפיתולים של השירים שהיא שרה. אני מאזין לה בחדר השינה בפול ווליום ולא מפריע לאף אחד. אין לי תוכנית לנסוע לנשוויל ולהיראות אטרקטיבי, אף שאיני פוסל שזה עוד יגיע.