העם לא דיבר. העם לא יודע לדבר. מדברים יחידים, מדברות קבוצות. החרדים הוכיחו שכאשר תוקפים אותם, הם חוזרים הביתה. הערבים הוכיחו שכאשר מעליבים אותם, הם מצביעים סקטוריאלית. מצביעי הימין הרדיקלי הוכיחו שטיפשות לא נעצרת בעמדות המדיניות, היא מחלחלת גם לתחשיב האלקטורלי. מצביעי העבודה הוכיחו שבבחירות הסנטימנט חזק מההיגיון. 
 
ובכל זאת, כבר בחירות שניות ברצף ששתי המפלגות הגדולות הן, ובכן, גדולות. אולי זה אומר שהציבור קצת התבגר מהעידן האטומי של רסיסי מפלגות. רק תשע מפלגות נכנסו לכנסת הבאה. בכנסות קודמות היו 10, 12, 12, 12, 13, 15. כלומר, למדנו לחסוך. 
 

חזרתי אתמול למאמר שפרסמתי כאן לפני חמישה חודשים, על היום. מאמר שהיה צעד קטן לאנושות, אבל צעד גדול לכותב. מעולם לא חשפתי מראש למי אצביע בבחירות, אך הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי. וכך כתבתי: "צריך לקוות שמילה של ליברמן היא באמת מילה. צריך לקוות שיתעקש עד כדי הליכה לבחירות חדשות. ואם יתעקש, ואם יתברר שאין מנוס מהן, קולי מובטח לו". ועוד כתבתי: "רוב ניכר מכם סבור שהגיע הזמן לגייס צעירים חרדים לשירות צבאי. רוב ניכר מכם כועס ומתוסכל מכך שהמדינה לא מצליחה לשנות מציאות מעוותת של אי־שוויון... החליטו שכרגע אין משהו חשוב יותר. החליטו שבחודשיים הבאים זה הדבר העומד בראש סדר היום". כבר אז חשבתי שאם כך יעשו ישראלים רבים מספיק, יקרה אחד משני דברים: או שהחרדים יבינו שהקרב הוכרע ויתקפלו – או שמפלגתו של ליברמן תגדל, עד כדי יכולת לכפות שינוי.

בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני

 
לא צריך להיות חסיד גדול של ליברמן, או להיות משוכנע שאיננו ציניקן, כדי לראות שהוא כפה שינוי על המערכת הפוליטית. מעכשיו אין יותר ברית עם החרדים, כניעה לתביעותיהם, שאין בצדה תשלום אלקטורלי. הליכוד יצטרך לחשוב מחדש אם הוא דבק בברית הלא קדושה גם במחיר שלטון. החרדים יצטרכו לחשב את דרכם בזהירות, לא להגזים בתביעות, שמא יתברר שהגזמה גוררת ניתוק ממוסדות השלטון. 
 
כבר היו לפני ליברמן מי שהפכו את המאבק בחרדים לדגל מרכזי וקיבלו הרבה מושבים. לפיד האב ולפיד הבן הבינו את זה לפניו. אבל לא היו לפני ליברמן מי שבאו מהימין המובהק והניפו את הדגל הזה. מי שלימדו שאפשר לנתק את הקשר של הימין עם החרדים. ליברמן הוכיח שיש בישראל ציבור גדול דיו – אולי מכריע – שמבקש לממש סדר יום נצי בלי לקשור אליו כספים לבחורי ישיבות מיותרים, הקצאות למערכת חינוך לא פרודוקטיבית והחזקה של משתמטים משירות צבאי.
 
אם ליברמן ימשיך לעמוד על שלו, זה לא פחות מרעידת אדמה, שתורגש עוד הרבה לאחר שתוקם ממשלה חדשה. היא תשנה את תחשיביו של הליכוד. היא תשנה את התנהלות החרדים. היא תאותת למרכז־שמאל שכדאי להיזהר בחלומות על שלטון תמורת הון. היא תזכיר למנהיגי המפלגות הגדולות שמעבר לסקטורים ולקבוצות הלחץ, מעבר לערבים וחרדים ומתנחלים ומקורבים ועסקנים ורבנים, יש גם ציבור של סתם ישראלים של אמצע. אם הם דיברו בבחירות האלה, וכאמור, העם לא באמת מדבר, הנה מה שאמרו, בפעם השנייה ברציפות: רוצים נורמליות של אמצע. אם הליכוד וכחול לבן היו מפלגות באמת שוות, הן היו מייצגות את הנורמליות הזאת. מכיוון שקשה להן, צריך כנראה גם איזה ליברמן שיכריח. 
 
וכמובן, הוא צריך להמשיך להתעקש, גם בעניין האחדות. צריך לקוות שיעשה זאת ואפילו לחזור על ההתחייבות מלפני חמישה חודשים. ״צריך לקוות שמילה של ליברמן היא באמת מילה. צריך לקוות שיתעקש עד כדי הליכה לבחירות חדשות. ואם יתעקש, ואם יתברר שאין מנוס מהן, קולי מובטח לו״. כן, גם בסיבוב השלישי. עד שיבינו.