התרגלנו להגדרות שמחוללות את אותם ריבים נושנים שאין להם פתרונות, וקשה להיגמל מהרגלים. אבל הגענו למצב שמחייב להיגמל - המציאות מבהירה שאין מנוס מממשלת אחדות. זהו הפורמט היחיד שבמסגרתו נוכל לתקן תפיסות נוספות שהתקבעו כאן, הגם שכבר מזמן אינן מתאימות לנו.
בני גנץ היה רמטכ״ל, 38 שנה בצה״ל. נתניהו התחמש בקונצנזוס המפלגתי וביועצי בני תשחורת שהתפרעו במטרה להפוך את יריבו למסוכן למדינה, מטריד מינית, מגמגם, חלש ולא שפוי. זה לא עבד, פעמיים ברציפות. העם אומר די לשנאה, לשקרים ולפילוג. אבל המשמעות היא גם להתאפק מללעוג ולסנוט לתומכי הימין, כי גם זה לא יעבוד. ממשלת אחדות משמעותה שיח אחר, מכבד ומאחד, ולא צליבות שיוצאות משליטה. צריך לאפשר לנתניהו לרדת מהבמה בכבוד, גם אם לזמן קצוב כמנהיג שני במסגרת רוטציה, לאחר שיסיים את ענייניו המשפטיים, ולא בבעיטה מכוערת כאילו המדינה היא תוכנית ריאליטי סוג ז׳. עם כל הכבוד לרצון בשינוי, צריך לנהוג לפי החוק, וגם לכבד אדם שתרם הרבה למדינה ויש מאחוריו לא מעט הישגים.
זה מגוחך במיוחד משום שראינו מה קרה ברגע אחד, שבו איש ימין אחד החליט לשבור את הכלים בפני המנהיג שהפסיק לשרת את העקרונות. הוא המנצח היחיד בבחירות האלה, וקוראים לו איווט ליברמן.
למגזר החרדי כדאי אולי לומר - כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד. מה שקרה פה ב־30 השנים האחרונות אינו בריא. לא צריך לשנוא חרדים, אבל כשמפלגות שמייצגות אותם דורשות מהאוכלוסייה כולה להתכופף לפי דרישתן, גם בחוסר איזון של זכויות וחובות וגם בנושאים אזרחיים - אולי זה סימן משמיים שהגיע הזמן לנהוג אחרת. דרושה הגדרה מעודכנת גם למונח ״שותפים טבעיים״.
צריך גם להפנים סוף סוף שהטיה פוליטית אחת לא מתקנים על ידי הטיה פוליטית לכיוון הנגדי. הטיה פוליטית באשר היא מייצרת אהדה עיוורת בצד אחד, היא פוגעת באמינות באופן כללי. אין טעם לוויכוח מי פחות מקצועי - זה ששידר כתבה מכפישה על רב במכינה צבאית, או זה שצידד באופן עיוור בנתניהו. את חוסר האמינות מתקנים רק על ידי ויתור על ההטיה לטובת שאיפה כנה לאובייקטיביות; רק על ידי קידוש הדיוק בפרטים במקום קידוש מהירות הפרסום. מעטים עושים את זה היום, וחובה להכיר בזה.
התרעות פיקוד העורף