ממשלת אחדות היא בלתי נמנעת, וכנראה כך גם הסכם פשרה לרוטציה בראשות הממשלה שבה בני גנץ ראשון ובנימין נתניהו שני, לאחר שיסיים את ענייניו המשפטיים. אלא שבדרך ניאלץ לעבור כמה תהליכי גמילה לא קלים.
 

לבני אנוש קשה לקבל מציאות שהשתנתה. משפטים כמו ״מה שהיה הוא שיהיה״, הם בסך הכל ניסיון להכניס מעט תחושת יציבות לעולם שמשתנה כל הזמן מטבעו, ולחיים שאין בהם ודאות. לכן למרות ההוכחה החותכת שמתגבשת בפנינו בפעם השנייה ברציפות, רבים טרם הפנימו: אין ניצחון לימין, אין ניצחון לשמאל. מי שתוהה איך אביגדור ליברמן מנוקדים ואיתמר בן גביר מחברון מנעו הקמת ממשלת ימין, לא יקבל תשובה, כי השאלה אינה נכונה. היא נובעת מתפיסה שגויה של גושים בתודעתנו הקולקטיבית, שמשקפת משהו שאינו קיים.
 

ההגדרות "שמאל" ו"ימין" ליוו אותנו כמסגרת שניסתה להתנגד למציאות המשתנה, עד שהמסגרת נסדקה ונשברה. לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא היה הראשון שזיהה זאת. ההגדרות אומנם היוו כלי יעיל לפוליטיקאים שרצו לקושש קולות, וגם לעיתונאים שרצו לקושש כותרות, אבל הן פשוט אינן נכונות. למה, למשל, לאומנים ערבים נחשבים אוטומטית לחלק מגוש השמאל, על אף הצהרותיהם שלא יישבו בשום ממשלה? ולמה חרדים מסוימים שאינם טורחים אפילו לעמוד בהישמע הצפירה ביום הזיכרון נחשבים לחלק מהמחנה הלאומי? 
 

התרגלנו להגדרות שמחוללות את אותם ריבים נושנים שאין להם פתרונות, וקשה להיגמל מהרגלים. אבל הגענו למצב שמחייב להיגמל - המציאות מבהירה שאין מנוס מממשלת אחדות. זהו הפורמט היחיד שבמסגרתו נוכל לתקן תפיסות נוספות שהתקבעו כאן, הגם שכבר מזמן אינן מתאימות לנו. 

תפיסת השיח. כשרואים את היקף השנאה והזלזול שעדיין משתוללים ברשת, מבינים את גודל השינוי שדרוש. כולם עדיין בשוונג המורעל שהביא אותנו עד הלום ומשתלחים זה בזה סביב הדיון הפילוסופי: מי גרוע יותר כשותף קואליציוני - ערבים או חרדים? כל צד טוען שברור שהאחר הפסיד ולכן חייב לוותר. אכן קשה להיגמל, אבל הסלידה ההדדית וההוקעה המוחלטת הן בדיוק מה שצריך לתקן במסגרת ממשלת אחדות, וזה ייקח זמן. המשמעות היא ששני המחנות יצטרכו לרסן את עצמם. 
 

קיבלנו אות סיום ברור וצלול לעידן ״רקביבי״ או ״רקלאביבי״, לעידן ״בלי ערבים״ או ״בלי חרדים״. על אף פוטנציאל הלייקים ניאלץ לאפסן את הנאצות - הן לא יפות לנו משום כיוון והן מחלישות אותנו כחברה וכעם. 
 

בני גנץ היה רמטכ״ל, 38 שנה בצה״ל. נתניהו התחמש בקונצנזוס המפלגתי וביועצי בני תשחורת שהתפרעו במטרה להפוך את יריבו למסוכן למדינה, מטריד מינית, מגמגם, חלש ולא שפוי. זה לא עבד, פעמיים ברציפות. העם אומר די לשנאה, לשקרים ולפילוג. אבל המשמעות היא גם להתאפק מללעוג ולסנוט לתומכי הימין, כי גם זה לא יעבוד. ממשלת אחדות משמעותה שיח אחר, מכבד ומאחד, ולא צליבות שיוצאות משליטה. צריך לאפשר לנתניהו לרדת מהבמה בכבוד, גם אם לזמן קצוב כמנהיג שני במסגרת רוטציה, לאחר שיסיים את ענייניו המשפטיים, ולא בבעיטה מכוערת כאילו המדינה היא תוכנית ריאליטי סוג ז׳. עם כל הכבוד לרצון בשינוי, צריך לנהוג לפי החוק, וגם לכבד אדם שתרם הרבה למדינה ויש מאחוריו לא מעט הישגים.

תפיסת הנאמנות. דילמת הנאמנות אינה בינארית ומדי פעם דורשת חשיבה והתלבטות. לכאורה, בימין יש נאמנות בלתי מתפשרת למנהיג, ובשמאל קיימת נאמנות בלתי מתפשרת לעקרונות. אבל בפועל המנהיג אמור לשרת עקרונות, ואילו העקרונות אינם שווים הרבה אם אין מי שינהיג על בסיסם. 
 

החשיבה הבינארית הזאת הביאה למצב שבו בשמאל אין נאמנות מספקת למנהיג. נעדרת הסבלנות שנדרשת כדי לבנות הערכה, והדרישות ממנהיג אוטופי כלשהו אינן אנושיות. לכן התקשו לייצר אחד כזה שיחזיק מעמד זמן רב יותר ממעדן חלב ממוצע. 
 

בימין, לעומת זאת, מיהרו לחתום על הצהרת נאמנות עיוורת לפני הבחירות, ומשזו הביאה לתוצאה אפילו נמוכה יותר מאשר במועד א׳, נעמדו על הרגליים האחוריות והרכיזו על הקמת גוש ש״ינהל מו"מ ביחד״, רק כדי להמשיך להביע תמיכה עיוורת במנהיג שטרם הפנים שמה שהיה היה ואינו מה שיהיה, ומתעקש על ״שותפיו הטבעיים״. 
 

זה מגוחך במיוחד משום שראינו מה קרה ברגע אחד, שבו איש ימין אחד החליט לשבור את הכלים בפני המנהיג שהפסיק לשרת את העקרונות. הוא המנצח היחיד בבחירות האלה, וקוראים לו איווט ליברמן.

תפיסת המיעוטים. אפשר וצריך לבקר את הפוליטיקאים הערבים, במיוחד את שונאי הציונות מקרבם. אבל מכאן ועד השיח המכוער נגד מצביעים ערבים באשר הם - הדרך ארוכה. חצינו כל גבול. התייחסותנו למגזר הערבי דורשת תיקון, ולא רק בימין. גם השמאל ההזוי והצעקני, שכל מה שנותר ממנו זה 5 מנדטים, צריך להבין שזהות הערבים הישראלים היא לא משחק צדקני. רבים מהם רוצים להשתלב, לא להתבדל, והפוליטיקה המיושנת אינה מאפשרת להם. הימין מתייחס לכולם כאל אויבים, ואילו בשיירי השמאל מעודדים אותם לגבש זהות רק דרך התנגדות למדינה. גם כאן דרושה תפיסה חדשה של מרכז, כי אף אחת מהדרכים הישנות אינה מסייעת להם להרגיש שייכים. 
 

למגזר החרדי כדאי אולי לומר - כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד. מה שקרה פה ב־30 השנים האחרונות אינו בריא. לא צריך לשנוא חרדים, אבל כשמפלגות שמייצגות אותם דורשות מהאוכלוסייה כולה להתכופף לפי דרישתן, גם בחוסר איזון של זכויות וחובות וגם בנושאים אזרחיים - אולי זה סימן משמיים שהגיע הזמן לנהוג אחרת. דרושה הגדרה מעודכנת גם למונח ״שותפים טבעיים״.

תפיסת התקשורת. אחרי שנתנה במה רחבה כל כך לבן גביר, התקשורת יכולה לנשום לרווחה על שלא סייעה לו להיכנס לכנסת בעודה מאשימה את נתניהו כאחראי היחיד לכך. העולם השתנה מאז המצאת העיתונות, ואם התקשורת לא תיקח הפסקה קלה מהצבת מראה בפני כולם, כדי להסתכל לרגע במראה בעצמה, יהיה קשה לתקן. מה צריך להשתנות? למשל, שהדהוד תופעות שליליות הרבה פעמים מעצים אותן, לא ממגר. כדאי גם לעדכן את התפיסה הגורסת שחובה להתנפל על כל מועמד, להפשיט ולהצליף בו. זה מרחיק אנשים טובים מפוליטיקה וכבר לא באמת משרת את הציבור. 
 

צריך גם להפנים סוף סוף שהטיה פוליטית אחת לא מתקנים על ידי הטיה פוליטית לכיוון הנגדי. הטיה פוליטית באשר היא מייצרת אהדה עיוורת בצד אחד, היא פוגעת באמינות באופן כללי. אין טעם לוויכוח מי פחות מקצועי - זה ששידר כתבה מכפישה על רב במכינה צבאית, או זה שצידד באופן עיוור בנתניהו. את חוסר האמינות מתקנים רק על ידי ויתור על ההטיה לטובת שאיפה כנה לאובייקטיביות; רק על ידי קידוש הדיוק בפרטים במקום קידוש מהירות הפרסום. מעטים עושים את זה היום, וחובה להכיר בזה.

tguvot@maariv.co.il