בטור הקודם כתבתי על תחילתו של הביקור שערכתי בדובאי ובאבו דאבי. הגעתי לשם בעיקר כדי לצפות בקרב לחימה משולבת של מי שנחשב לסופר־סטאר בתחום - חביב נורמגומדוב, דאגסטני זריז וקשוח שנותר עד היום בלתי מנוצח. 



בסופו של ערב, אחרי קרבות חימום שארכו שעות ארוכות בארנה מיוזעת עם מיזוג מוחלש, האירוע המרכזי יצא לדרך. ראשון נכנס לזירה היריב האמריקאי - דסטין פורייה. הוא ספורטאי חרוץ ויעיל שעבר דרך חתחתים עד שזכה להתמודד מול חביב. הקהל נותר אדיש לנוכחות שלו, ורק בודדים, זרים בעיקר, צעקו את שמו. קריאותיהם נבלעו בשאון כביר והתפוגגו לחלוטין כשלצלילי מוזיקת פופ עם מוטיבים אקזוטיים נכנס חביב למתחם. 
 
ליוו אותו אביו, שנראה לא פחות קשוח ממנו, רק שמן יותר, וחבורה שכללה כמה רוסים מסוקסים עם כפות ידיים בגודל ראש של דב וכתפיים בצורת בלוק. קיצור, אף אחד לא מייחל לפגוש חבר כזה בסמטה חשוכה. 
 

ברגע ההוא הקהל התחרפן. שמו של חביב מילא את פי האלפים מסביב. למרות החום, ההמון התפרע בפרץ אנרגיה פסיכי: שייח'ים, חובשי כפיות, לובשי גלביות וגברים מזוקנים במשקפיים כהים פיזזו וצהלו לנוכח העובדה שהגיבור שלהם הגיע. הרגשתי כניצב בסצינה מתוך סרט שנע בין "ג'יימס בונד" ל"לורנס איש ערב". 
 
הקרב עצמו לא היה מאתגר ממש. חביב פירק את יריבו, שבעיקר ניסה לשרוד. למרבה הצער, בסיבוב השלישי הוא הוכרע. באחת אחר חצות תם הפסטיבל. כשמוקד הרעש בגבנו, צעדנו חזרה לרכב. ההליכה הייתה קצרה ולחה, ועד שהגענו לאוטו הממוזג - נטפנו. 
חבריי לנסיעה נרדמו מיד. לי האדרנלין הציק. הבטתי בכבישי הענק מסביב ובנהג השתקן שהדבר היחיד שסיפר לנו מוקדם יותר היה שמוצאו הודי. 
 
רוב הפרסומות בשולי הדרך היו באנגלית, ומדי פעם חייכו בסמכותיות פניו של השליט המקומי מתוך שלטי ענק עם כיתוב שמציין קידמה והצלחה. זו לא דמוקרטיה, כמובן, אבל יחסי ציבור מעולם לא הזיקו. גם לאמיר שלא נבחר. 
 
הנסיעה עברה חלק. האספלט רחב ומרהיב. לא זיהיתי נהגים פרועים. הכל התנהל למופת. ברחובות העיר לא תמצאו לכלוך, חסרי בית ואסתטיקה לקויה.

הפגמים מטואטאים לטובת מראה מושלם. דובאי היא מרכז אדיר של עושר. מקומי סיפר שכסף לא ממש נקי, איראני ואפריקאי, מציף את המקום. יש תיירים סינים ורוסים בלי סוף ואירופים שמחפשים לטעום מהעושר. ובהתאם - האטרקציות. אחת המטרות, כך הוסבר לי, היא לייצר חיים טובים ונוחים לזרים שמגיעים לגור, לעבוד ולפתח את המקום. לכן יש גירויים, דיור איכותי ויוקרתי במחירים סבירים ותשתיות מעולות. 
 
אחרי מנוחה במלון ושינה עמוקה, יצאנו לקניות בקניון דובאי, שמוגדר כגדול בעולם. זהו מבנה יוצא דופן בגודלו. אפשר לבלות בו ימים ארוכים בלי להשתעמם. בין השאר יש בו אקווריום ענק ומרהיב, שדרת בגדי יוקרה, מסעדות רבות מספור וגישה לבניין הגבוה בעולם. כדי להתמצא במתחם ולעמוד במרחביו האדירים בלי להתעלף ולהתייאש מוקדם מהרצוי, שכרנו טקסי, אחד מני רבים, שמשנע את אורחי הקניון. זהו רכב שמשמש בדרך כלל שחקנים במגרשי גולף, או יחידים המתקשים בתנועה בשדות התעופה. נסענו דקות ארוכות ועדיין לא הגענו אל הקצה.
 
קניתי מעט מאוד. מחירי הביגוד לא זולים. בעצם הם די דומים למה שהולך כאן בארץ, רק שההצגה והמכירה יפה שבעתיים. חצי יום חלף, והמשכנו לבניין הרם בתבל. יותר מחצי קילומטר גובהו. עלינו מאות מטרים במעלית יציבה בקצב סילון. בדרך נזכרתי שיש לי פחד ממעליות וחשש עמוק מגבהים. איך נבנתה המפלצת הזאת? השם יודע. בבחירה בין התפעלות מנוף עוצר נשימה לפחד מוות, אהיה צבוע אם אומר שהתפעלתי יותר משחששתי. 
 
מלמעלה, המרחב האורבני של דובאי נראה מטורלל וחייזרי עוד יותר. כמו גלויה עתידנית. בסיום ההתרשמות שבנו בשעה טובה לגובה פני הים. נשקתי לקרקע ופנינו לאכול במסעדה שנחשבת לשווה בהחלט. בדובאי המראות הפוכים מהסטריאוטיפים השגורים בעולם המערבי. בעלי הגלביות צועדים בגאון בעת שמאחוריהם ולצדם מקרקרים מערביים בעניבות. יחסי הכוחות אחרים: הערבי, בעל המאה, הוא הגורם המחוזר. 
 
עוד דבר ניכר לעין נוגע למעמדן של הנשים. שתיים, ולעתים שלוש נשים, חנוטות ומכוסות, נעות בזהירות ובשקט בעקבות גבר אחד. מחזה כזה הוא שגור לחלוטין. קשה להביט. תינוקת מתוקה בבגדים מערביים מובלת בידי אמה. אני חומל על שתיהן; על חייה של הגדולה שמתנהלים דרך חרך ועל הקטנה, שעדיין חופשייה ממלבושים מגבילים, אבל אינה יודעת איזה עתיד צפוי לה. יש גם אצלנו גורמים שרוצים לצמצמם ולמזער את מעמדן של הנשים בישראל. פחד מוות. אז אם רציתם למצוא קו מחבר בין הארץ לאמירויות, ייתכן והוא נמצא כאן. 
 
כותב הטור היה אורח של חברת קאווה גרופ