ביום שישי לפני שבוע התראיין בגלי צה"ל שר האנרגיה יובל שטייניץ, חבר הקבינט, ומפיו יצא גילוי קטן. ישראל, הוא אמר, השלימה עם העברת המובלעות צופר ונהריים לירדן. המלך נתן, בנו לקח, ואם לא יחול שינוי, בקרוב תיהפך הבעיטה הירדנית לעובדה מוגמרת. שתי המובלעות ניתנו לישראל כפיקדון בידי המלך חוסיין בהסכם השלום מ־1994. אף שהיו בריבונות ירדנית, עשרות שנים לפני כן החלו חקלאים ישראלים לעבד אותן. יצחק רבין ביקש, וכמחווה של רצון טוב, הסכים המלך לתת לישראלים זכות שימוש עליהן ל־25 שנים. בתום התקופה, נקבע, ישובו האדמות להחזקה ירדנית, אלא אם זו תרצה להאריך את תוקף ההסכם. 

שנה לפני פקיעת הסעיף, ב־26 באוקטובר 2018, הודיע המלך עבדאללה כי אין בכוונתו להאריך את תוקפו. המשמעות הכלכלית ברורה. עשרות משפחות מתפרנסות מן המובלעות. אבל יש גם משמעות מדינית ומורלית. הסכם המובלעות היה סמל לרצון טוב בין צדדים יריבים, לחתירה לפתרון יצירתי. בעידן שבו יציבות היחסים מאוימת, הן נותרו שתי רגליים יציבות. ח"כ אבי דיכטר, חבר ועדת חוץ וביטחון, הגיב לדברי שטייניץ וסייג אותם. הוא טען כי הסוגיה טרם הוכרעה. לדבריו, ישראל עדיין מקיימת שיחות עם הירדנים בניסיון למצוא פתרון. הוא לא טעה. המגעים אכן מתנהלים, אך בעצלתיים וללא נחישות ישראלית. לירדנים אין סיבה להתמסר. הם עשויים רק להרוויח משיבת האדמות לשימושם. זו ישראל שצריכה לבוא עם סכין בין השיניים. 

בהחלט יש לצפות מישראל לקרב, או לפחות למאמץ אמיתי ועיקש בדרגים הגבוהים ביותר. אבל מערכה כזו לא הייתה. טרדות הבחירות, המתיחות בהר הבית, העוינות ברחוב הירדני. יש כיצד לתרץ את האובדן. בשורה התחתונה, היה סיכוי להותיר את המובלעות בידי החקלאים שלנו. הייתה לכך שנה שלמה, ועמאן לא סגרה את הדלת. אפשר היה לתפור לירדנים חבילה שתרצה אותם, ובמיוחד תאפשר למלך לבוא לציבור ולהסביר מדוע חזר בו. 

אחת הסיבות העיקריות להחלטת עבדאללה השני להשיב את האדמות לידיו היא הסכם התפלת המים שנחתם עם ירדן ב־2015. מדובר במתקן שתוכנן לקום לחופי עקבה, שיתפיל 35 מיליון קוב בשנה. המים ממנו יוזרמו לשטחי חקלאות בישראל. בתמורה, תזרים ישראל לירדנים אותה כמות בצפון הארץ, בצינור הולכה שמגיע לפאתי עמאן. כך יפיקו שני הצדדים מים בעסקה סיבובית, ויהדקו את היחסים ביניהם.

הירדנים יחסכו לעצמם צינור בן מאות קילומטרים מעקבה לעמאן, שעלותו יקרה מאוד. ישראל חתמה על ההסדר עם הירדנים, ואף נמצא לו המימון, אבל חזרה בה. לפתע בא מישהו וקבע כי המתקן אינו כלכלי, וכי ייתכן שיזיק לסביבה. הירדנים ביקשו מירושלים לחשוב מחדש, טענו כי ההסכם חתום, אבל הושבו ריקם. כאשר פרץ משבר המובלעות, הציעה ישראל לירדנים להותיר את האדמות תמורת דמי שכירות שישלמו החקלאים. ההצעה נדחתה בתואנה שהיא צנועה מדי. 

התחנה אינה עונה

בוקר אחד, בקרוב, עלולים חקלאי אשדות יעקב לצאת לשדותיהם ולחזות בחקלאים ירדנים מעבדים אותם. כמותם גם חקלאי צופר בערבה התיכונה. באשדות יעקב ובצופר יזילו עשרות משפחות דמעה, אבל סיכוי טוב שהם יפוצו בהתאם. מה שלא יאפשר פיצוי הוא אובדן "אי השלום" בנהריים, שהגישה אליו הייתה חופשית אף שהוא מצוי בריבונות ירדנית.

לאורך השנים קמו ונפלו חלומות ביחסים עם ירדן. רצו להקים אוניברסיטה משותפת בערבה, מדברים ללא סוף על פארק תעשיות משותף, חתמו על הסכם להקמת מתקן התפלה. דבר מכל זה לא התרומם. הישראלי הממוצע לא שם את ירדן על מפת ביקוריו. איש גם לא מעודד אותו לכך. וכי למה שנעודד, הסקרנות הרי יפה לרומא ופריז. לא לעמאן. לאורך השנים שימש האתר בנהריים תחליף קטן לכל זה. אנדרטה לאיך שלום צריך להיראות ובעיקר איך עליו להיעשות. בקרוב תועבר תחנת רוטנברג לידיים ירדניות. על ירדן נשמע בעיקר כאשר הר הבית יבער ושר החוץ שלה יקפוץ מזעם. העיקר שיש עם הירדנים "יחסים מיוחדים". כל כך מיוחדים, שמרוב ביטחון לא רואים את השלום. 

בטל ומבוטל

בבוקרו של יום רביעי צייץ העיתונאי עמית סגל בחשבון הטוויטר שלו את רשימת הנושאים שכנראה לא יובאו לדיון בכנסת הבאה. ריבונות בבקעה, פסקת ההתגברות, חסינות לנתניהו ומינויו של פייגלין לשר. הנימה הייתה צינית, והעוקצנות כוונה בעיקר לראש הממשלה ומחנהו.

שבוע לפני הבחירות הבטיח נתניהו לספח את בקעת הירדן לישראל אם ירכיב את הממשלה הבאה. גם אם הסיפוח הוא חלק מתוכנית מדינית כוללת, העיתוי לימד כי המטרה המיידית הייתה להרוויח קולות. מזכ"ל האו"ם הודיע כי סיפוח כזה הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. זו עמדה חשובה, שעלולות להיות לה השלכות מעשיות בזמן אמת. אבל היא צפויה. כך גם הגינוי של הליגה הערבית ותגובתה החריפה של ממלכת ירדן. התגובה המעניינת ביותר יצאה מסעודיה. "הממלכה רואה בדברים שנאמרו עניין בטל ומבוטל והפרה של החוק הבינלאומי", הכריז שר החוץ שלה. המלך סלמאן, בשיחה עם אבו מאזן, הוסיף: "יחד נדלג מעל המשבר באמצעות מנהיגות חוכמה". 

הידידה החשאית, בשלט רחוק, פוסלת בפומבי את תוכניתו של נתניהו פחות מיממה לאחר שהוכרזה, ומביעה ביטחון כי בכוחה למחוק אותה. בעולם הדיפלומטי זו נחשבת התבטאות בלתי מנומסת, על גבול המשפילה. יש דרכים להביע מורת רוח מצעדים שנוקטת ידידה, אבל סעודיה חרחרה בבוז. החרחור מריאד מצטרף למגמת התקררות ביחסים. זהות האינטרסים עדיין קיימת כשצריך, אבל עקומת ההתחממות נבלמה. זמן רב לא ראינו מחוות מהם, גם לא התבטאות תמיכה מפי בכירים, כפי שקרה בעבר. 

ח"כ אלי אבידר, חבר מפלגת ישראל ביתנו, אמר לפני הבחירות כי הסעודים סירבו להתיר למטוסו של ראש הממשלה לטוס במרחב האווירי שלהם בדרכו לביקור בהודו. אם הסיפור הזה נכון, מדובר באקט לעומתי. מדינה ידידה, גם אם אינה במגעים רשמיים עם רעותה, אינה מסרבת לבקשה כזו, אלא אם היא מסכנת אותה. 

כמה שעות אחרי הצהרת נתניהו, פרסמה גם לשכת אבו מאזן תגובה רשמית. "לפלסטינים יש זכות להגן על עצמם", נמסר מלשכתו, "אם אכן הדבר יקרה, נבטל את כל ההסכמים שאנו חתומים עליהם". לאמור, סיפוח הבקעה פירושו ביטול הסכם אוסלו. בישראל יש הרואים בהסכם אוסלו בעיה מוחלטת, אבל ההסכם הזה הביא לישראלים רבים שקט. במיוחד לתושבי איו"ש. הוא עיגן את קיומה של הרשות הפלסטינית, ובעקבותיה את מנגנוני הביטחון שלה. פיזור מנגנוני הביטחון שלה עלול להפוך את קציני הרשות למתנגדי ישראל, ולהחזיר את הכאוס ששלט כאן בימי ערפאת.

תגובת הרשות בעקבות הצהרת נתניהו לא הצטיינה בזעם, והעידה כי רמאללה עברה לסדר היום. לא איומים בניתוק המגע הביטחוני, ולא אזהרה ללכת לבית הדין בהאג, כפי שאיימה הרשות במקרים דומים בעבר. שאלתי בכיר ברשות לפשר הדבר. "זו תעמולת בחירות", אמר באדישות על הצהרת נתניהו, וסגר את העניין.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל 

tguvot@maariv.co.il