עולה מעולה

"אף פעם לא מאוחר להתחלות חדשות: זוג מברזיל עשה עלייה בגיל 87".

ידיעה משמחת בכותרת זו הופיעה בעיתוננו בתחילת החודש. אפילו שמות העולים הוזכרו: ז'ניוק חורחה בן 87 ואשתו מילה בת 85. עלילות ציוניות כאלה משמחות אותי, בלי אירוניה מוסתרת, אבל דבר אחד אני שואל בכל פעם כשמדברים על שובם של היהודים מן התפוצות למולדתם: למה "עשה עלייה" ולא עלה? זה לא עושה שכל.

הכל התחיל מן האנגלית. אין אפשרות לומר באנגלית "הוא עלה". הפועל "לעלות" לא קיים. בוודאי לא במובן של חזרה מן הגלות למולדת. באילוץ גדול אפשר להשתמש במילים TO MOVE UP. זה ממש לא זה. כאמור - אין דרך לומר עלייה. אפשר אולי לומר הוא טיפס, בשימוש בפועל To CLIMB.

ובכן, בלית ברירה אומרים באנגלית "עשה עלייה". כאשר אנחנו, דוברי העברית, הקשבנו לשפה שבה מדברים יהודי ארצות הברית, ותרגמנו מאמריקאית את צורת הביטוי שלהם, אימצנו גם את המוגבלות הלשונית הזו: עשה עלייה. טוב לפחות שלא כותבים היגר במקום עלה. זה מטריד אותי יותר מכל שיבוש לשוני, כי זה שיבוש עמוק הרבה יותר.

יש עוד מילה אנגלית אחת שמבטאת את המושג "עלה" והיא Increased. הכוונה כאן: משהו שעלה בערכו. אני קונה את זה מיד כתרגום מדויק לביטוי העברי "עלה לישראל", אבל יודע שזה יותר מדי לדרוש בדור שבו מנתחי ספרות עברית שנכתבת בישראל משתמשים בביטוי "ספרות על חוויות מהגרים" במקום "ספרות על חוויות עולים".

בינתיים, אני מעדיף בהרבה שיאמרו באנגלית אני מטפס לישראל, במקום אני עושה עלייה לישראל, וכך האנגלית הזו תחדור לעברית וכולנו נאמר: זוג מברזיל טיפס לישראל בגיל 87.

האושיות שהיו

בעשורים הבאים תקראו בעיתון כתבות מרגשות על בעיה חברתית נוגעת ללב.

כן, בעתיד תהיה בעיה שהיום אנחנו עדיין לא חוזים אותה: יספרו לנו שם על כוכבי רשת מבוגרים שאין להם כסף לגמור את החודש. עצוב לראות את מי שהיו אושיות אינסטגרם עם עשרות אלפי לייקים, מאות אלפי עוקבים ומיליוני כניסות, שהיום אין להם כסף כי הם מעל גיל 49. מדובר באנשים שהיו יו־טיוברים עם מספרים אסטרונומיים של צפיות, ולכן הם זכו לסכומי כסף נאים רק על נפנוף בבקבוק משקה תוך כדי הסרטונים שהם מעלים. היום אפילו להשקה של פיצוצייה במטולה ב' לא מזמינים אותם.

עצוב ומקומם שהמדינה לא יודעת לדאוג לכוכבי האינטרנט של העבר. שרת התרבות תצהיר שהיא ערה לבעיה ותוקם קרן לסיוע לאושיות אינסטגרם שירדו מגדולתם.

בעלי טורים בעיתון יקוננו: לאן הגענו? העם צריך להוקיר את מי שבעבר היו השראה לילדות קטנות איך להתלבש. אסור לנו לשכוח את מי שריגשו המונים בצילומי העוגה והקפה שהם הזמינו. מדינה שמכבדת את עברה לא יכולה לזרוק אדם רק כיוון שהתבגר והעוקבים נטשו אותו. אלה רק חלק מהמשפטים שיופיעו באותם מאמרים, כאן במוסף של עיתון זה, בעוד 50 שנה.

על קיבה ריקה

שלום פרופסור קרסו, או כל רופא אחר שיכול לענות. עליי להצביע על בעיה ברפואה. תרופות רבות שהרופאים נותנים לי ולכל השאר באות עם הוראה: לקחת על קיבה ריקה.

ובכן דוקטור, מה עושים כאשר מדובר בישראלים החיים בישראל אשר אצלם הקיבה אף פעם לא ריקה? זאת אומרת, הקיבה ריקה רגע אחרי שהם מתעוררים, ואז היא לא ריקה עד שהם נרדמים בלילה. מה עושים? הרי אי אפשר ליטול את כל התרופות שבהוראות שלהן כתוב "לקחת על קיבה ריקה" מיד כשמתעוררים, מה גם שיש תרופות שלא טוב לקחת ביחד.

בארצות שבהן בני אדם אוכלים בשעות קבועות, נניח איטליה, אפשר לרשום לפציינט הוראה לקחת תרופה על קיבה ריקה. שם אנשים אוכלים בשעות קבועות ולכן הם יודעים מתי הקיבה שלהם ריקה. בישראל הקיבה של הפציינט איננה ריקה אף פעם, כי הוא אוכל, מנשנש, מפצח, טועם, טוחן, לוקח רק דבר קטן לפה במשך 24 שעות בלתי קבועות ביממה. איך אפשר לנהל ככה רפואה?

רק רגע דוקטור יקר, אגמור מהפה ואשלים לקלדן את השאלה שלי. לתשובתך אצפה.

פינת השלולית

כאשר קראתי את מה שכתבה הנסיכה, נשבר לבי. היא מכנה עצמה נערה מתבגרת, וזה מה שהיא כותבת, אחרי שהיא מספרת מעט על עצמה:

"וככה במעבר חד - עוברת למרכז. מתישהו החלטתי על זה עם עצמי. הקואצ'רית אמרה שזה רעיון טוב. אבל שהמטרה תהיה מתאימה. המטרה שלי היא להכיר אנשים חדשים, למצוא עבודה חדשה בתחום אחר, אולי בהייטק. אני רוצה חיי חברה, ואולי־אולי יגיע גם האחד שלי. ואת זה אני כותבת בספק גדול כי כולם דואגים להזכיר לי עד כמה לא רציניים הגברים בתל אביב. המרכז... עוברת לי צמרמורת בגוף כשאני חושבת על זה. אבל אני חייבת לנסות. ואם לא יהיה לי טוב אז לא קרה כלום. אמא ואבא יגידו לי 'אמרתי לך' ואני אחטוף בראש, אבל ככה לומדים. אסור לי לתת לפחד לשתק אותי. הכל יהיה בסדר.

נשימות עמוקות. אני בת 27, כבר גרתי לבד, אני לא פוחדת מהתחלות חדשות. אסתדר. חברה חדשה אמרה לי שהיא רואה אותי בורחת משם חזרה לצפון. למה? שאלתי. היא אמרה שאני כמוה. כי היא ניסתה ולא היה לה טוב. כי אנחנו בנות הצפון והפריפריה, והמרכז הוא לא בשבילנו. אני לא בטוחה שאני לגמרי מסכימה איתה. אני חושבת שאני יכולה למצוא את עצמי מסתגלת שם. ברור שלא יהיה קל. ברור שאחטוף הלם תרבות מן הבועה התל אביבית. וברור שאתרגז על יוקר המחיה וחוסר החניה ועוד מיליון ואחד דברים. אבל אני רוצה לקוות שגם אראה את הטוב. אני לא מחפשת לבלות 24/7, אבל כן לחוות חוויה שהיא קצת אחרת ממה שראיתי עד היום. לטעום עוד קצת את העולם. את ישראל".

נסיכה יקרה: אני חי מגיל שנה וחצי בתל אביב, ולומר לך את האמת, אף פעם לא הרגשתי שהיא המרכז.