אז מה היה לנו? רק לקראת צהרי יום רביעי הבנתי מה קרה. מזג האוויר בהיר. כבר לא נורא חם. החצבים מיתמרים לאיטם. הכל בסדר, אבל משהו חסר. לא הבנתי מה השקט הזה. בלי הצליל של הווטסאפ פעם בדקה, בלי הבעבוע שבחרתי למסרון. חשבתי שאולי מת הטלפון. לא. הם פשוט שכחו אותי. נעלמו השידולים והתזכורים וההבטחות והלכלוכים על ההם. וההמרצות והפייקים והסחרירים.
 
הייתי חייב למלא במשהו את החלל שנוצר; את החור הזה שהיה מלא זבל בחדשים האחרונים. אז ישבתי לכתוב מאזן. מה הרווחנו. מה הפסדנו. מי ניצח. מי נוצח. כמה מילים על כל אחד מהמרוויחים והמפסידים. וגם עלינו.
 
א. אהוד ברק. יחד עם סתיו שפיר הוא שווה מנדט. זה מה שראש הממשלה הכושל ביותר של הפוליטיקה הישראלית שווה באמת. עם כל השחצנות, והאנרגיות, והזקן, והמיליונים של קרן וקסנר, והטינופת של ג'פרי אפשטיין. עם כל היומרה לשנות את המפה הפוליטית. זה מה שברק לא שווה באמת. איך זה שהמפלגה הקטנה בשמאל האידיאולוגי הקיצוני לא הבינה מה שהבינו כל הפוליטיקאים הישראלים? - שהאיש הזה, איך שלא תביט עליו, הוא צרה. אפילו התינוקות הפוליטיים בניבוגיגבי, אולי כי הכירו אותו מהצבא, לא נגעו בו במקל. הכי פאתטי זה שהוא בטוח שהוא ניצח.

ברק, אהוד. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

ב. בן גביר איתמר. כהניסט. קיצוני. ראש קשה. אי אפשר היה לשכנע את אנשי עוצמה יהודית לפרוש. רק אם היו מבטיחים להם שני מקומות ריאליים מכובדים בימינה, היו מונעים את האובדן. והם שווים שני מנדטים. אבל ראשי ימינה לא ויתרו על שני מקומות. לא זו אף זו - הם והליכוד תקפו את עוצמה בתכסיס הכי נבזי והכי מזיק לגוש: "הם לא יעברו את אחוז החסימה". גם העזרה שלי - לא עזרה להם. אולי הפריעה, לך תדע. אבל גם אילו היו להם 4 מנדטים לא הייתה לנתניהו ממשלת 61. אז אל תאשימו אותם בכישלונו.

בן גביר. צילום: פלאש 90

 
ג. גנץ בני. יהיה המנצח הגדול אם ישכיל לרדת מהעץ של "לא אשב עם נתניהו". אם לא - נלך לעוד בחירות. גנץ זכה מההפקר בזכות מועד ב', כי אילו הבחירות היו מתקיימות בעוד ארבע שנים - הוא היה הופך לשאול מופז. מה שמעצבן זה שהציבור קנה, ועדיין הפרשנים משווקים, את הסחורה השקרית והחלולה של "ממשלת מרכז־שמאל". כי אין דבר כזה. הם אינם יכולים לשבת עם הרשימה המשותפת אם הם חפצי חיים פוליטיים במדינת ישראל. ולכן לגנץ יש עם העבודה ומרצ 43 מנדטים. רק שליש מהציבור היהודי הם שמאל־מרכז.
 
ד. דרעי אריה. לא קרה לו כלום.
 
ה. הליכוד. על הנייר הפסידו 7 מנדטים (כולל "כולנו" ז"ל). זה המון. זה רק כי לא הבינו לפני שנתיים שצריך להחליף את נתניהו למרות הצטיינותו. הסגידה הסטליניסטית ממש ל"מנהיג" אצלם יש לה יתרונות, אבל לא במקרה הזה. הזהרנו אותם שהם ייפלו יחד עם נתניהו כשהוא ייפול, וסופו ליפול. לא הקשיבו. חטאו ונענשו. 
 
ו. נראה אתכם מוצאים מרוויח או מפסיד בוי"ו.
 
ז. זהות, כלומר פייגלין. לשבחו ייאמר שפרש בדרך. לחובתו ייאמר שעדיף שלא היה מבלבל לאנשים את המוח ב־20 השנים האחרונות. נתניהו הבטיח לו להיות שר. שימסגר את הפתק כי כבר היו מקרים.
 
ח. חסינות. זה כנראה ההפסד הגדול של נתניהו. כי באמת לא אכפת לו לשבת בממשלת אחדות אם יבטיחו לו חסינות. אבל באין ממשלת 61 - אין חסינות. 

ט. טאו, הרב צבי ישראל. באמש'כם, מה זה היה ה"נעם" הזה? כמה מיליונים שפכו אלה על הקמפיין עד שפרשו? והנה טיפ לפעם הבאה: מודעות ושלטי חוצות בתקופת הבחירות עולות פי שניים מאשר בשאר ימות השנה. רציתם להעלות מסע פרסום נגד הלהט"בים? בבקשה. למה בבחירות? ועוד משהו על הססמה "להיות עם נורמלי". בושה, אבל לא מהסיבה שאתם חושבים. העם היהודי מעולם לא היה "נורמלי". ההיסטוריה שלנו שונה משל כל שאר העמים. הציונות, תנועת השחרור הלאומי שלנו, "לא נורמלית", כי בניגוד לאחרות הייתה צריכה גם לשחרר את המולדת מהכיבוש וגם להביא את העם למולדת. היהדות היא לא "נורמלית" כי היא גם דת וגם לאום. ועם כל זה אתם רוצים "נורמליות"?

קמפיין מפלגת נועם. צילום: דוברות מפלגת נועם

 
י. ישראל, מדינה. הפסידה. אפשר היה להגיע לכל זה בלי בחירות מיותרות. האשם העיקרי - אביגדור ליברמן. שותף באשמה - נתניהו.
 
כ. כחלון משה. חבל. בחור טוב.
 
ל. ליברמן אביגדור. הזגזגן המניפולטיבי ביותר של הפוליטיקה. מאתר שנאה פנויה ולוקח עליה טרמפ, והכל תוך דימוי כוזב של "מילה זו מילה", ואף שלמחרת הוא יכול להגיד ולעשות ההפך. לכאורה התחזק. הרוויח 3 מנדטים ומעמד של "לשון מאזניים" ו"מגשר לאומי". בפועל - גם כחול לבן וגם הליכוד יכולים, וייטיבו לעשות, אם יסתדרו בלעדיו. לך תדע מתי יכיש שוב ואת מי. 
 
מ. מרצ. החלפת תמר זנדברג בניצן הורוביץ לא שינתה דבר, כי השמאל הולך ונעלם, ובצדק. מרצ היא זן נכחד של שמאל שפעם היה אידיאולוגי ועכשיו נשאר עם עריקה בדמות סתיו שפיר, וכתם של ברק לנצח. 
 
נ. נתניהו בנימין. איבד הרבה. לא הכל. אולי עוד יהיה ראש ממשלה חצי קדנציה ראשונה (כי אם לא כך, הוא יעמוד לדין בקרוב). אילו לא היה דבק בכל כוחו בכיסאו ואילו היה דואג באמת לשלטון המחנה הלאומי, הוא היה מעביר בחירת יורש - ופורש. אבל אם כך היה נוהג - הוא לא היה נתניהו. מוקדם להספידו פוליטית אבל נראה כי בגללו כל הימין עלול לאבד השלטון או למצער - לחלוק בו עם המרכז־שמאל.
 
ס. סמוטריץ' בצלאל. נאמן ארץ ישראל. אידיאולוגי ורהוט. הבין שאי אפשר לבד והצטרף לבית היהודי ולימין החדש. עם עוד קצת מאמץ וותרנות היה מכניס את עוצמה יהודית לגוש הימין. אבל היוהרה. היוהרה. הוא ירה בהם בנשק "הם לא יעברו" ותרם לאובדן המנדטים לימין.
 
ע. עודה איימן. האויב מבית התחזק (הודות לליברמן ואחוז החסימה שלו). רוצה להיות ראש האופוזיציה ולקבל תדרוך ביטחוני. בחלום הלילה בצאת הכוכבים. 
 
פ. פרץ עמיר. הצליח (גם בלי שפם!) לשחזר את התבוסה המופלאה של אבי גבאי. מסתבר שאורלי לוי־אבוקסיס כתוספת לעבודה שווה פחות ממה שהייתה לבד. בשני המקרים - כלום. איש נחמד שאינו אשם בתבוסה. זה העם.

עמיר פרץ. צילום: אבשלום ששוני

 
צ. צביקה האוזר. אם לא סטיות הצילום של נתן אשל, שקיבל גיבוי משרה, וכניעת נתניהו לגחמותיה - האוזר היה היום בליכוד. יש לא מעט האוזרים כאלה במערכת. בוגי יעלון, יועז הנדל ועוד. כל מיני אנשי ימין שתקועים עכשיו בשמאל, ורק בגלל נתניהו. 
 
ק. קומבינות (מרצ+ברק+שפיר/ העבודה+ לוי־אבקסיס). תעזבו. לא עובד.
 
ר. ריבלין. הזדמנות יחידה במינה לנשיא גם לעשות משהו משמעותי פוליטית. נראה אותו מכריח אותם להקים ממשלת אחדות.
 
ש. שקד איילת. זכתה בכרטיס כניסה חדש לפוליטיקה. קורבן (אישית ומפלגתית) של נתניהו ומשפחתו. פוטנציאל שהוחמץ בסבב הזה אבל כשנתניהו ילך - תגיע לליכוד ואולי תהיה יום אחד ראש ממשלה. אני בעד, אם כי גם היא חטאה לגוש הימין באמירת "הם לא יעברו", וזה לא עזר לה. 
 
ת. תאריך הבחירות הבאות. אם השחקנים יתנהגו בשבועות הקרובים כפישנהגו עד עתה - התאריך קרוב. השם ירחם.
tguvot@maariv.co.il