זה קרה ביום שישי שעבר, בזמן שנפלתי לשנ"צ עייף במיוחד. הטלוויזיה פעלה בקול רם, ואי אפשר היה לפספס שום מילה שנאמרה, אבל זה עדיין לא מנע ממני להירדם לכמה שעות טובות כאילו הייתה דממה מוחלטת בחדר. אלא שבשלב מסוים התעוררתי מהרעש החזק שבקע מהמכשיר והדהד את הראיון של שרון גל ורני רהב עם ראש הממשלה.
אני מנסה להסתובב ולהדוף את החיבוק הפתאומי שנכפה עלי בשבע בערב של יום שישי, ומבינה לפי תזמון התוכנית שכבר מאוחר יחסית וכדאי לי לקום מהשנ"צ, אחרת אין שום סיכוי שאישן בלילה. אבל אני לא מצליחה לזוז, העיניים עצומות חזק כל כך, עד שאני מנסה לפתוח אותן בשתי ידיים, אבל אין לי שום יכולת להרים יד או להסתובב. שיתוק מוחלט. ונתניהו - ממשיך לדבר ולדבר. אני מקשיבה ורוצה להגיע לשלט, אך לשווא.
ברגעים המפחידים האלה, של התודעה האנושית המתעתעת, אני מעדיפה להתמקד בצד החיובי של העניין ולקחת את אחר הצהריים של האימה הרגעית כמסר ממוחי העייף, שכבר נמאס לו לנסות לשכנע אותי שהכל בראש, כולל ההצלחות, הכישלונות, איך שאני בוחרת להרגיש ואיך שבסופו של דבר החיים שלי נראים, והחליט ללמד אותי לקח. וואלה מוח, הרגת.
התרעות פיקוד העורף