זה קרה ביום שישי שעבר, בזמן שנפלתי לשנ"צ עייף במיוחד. הטלוויזיה פעלה בקול רם, ואי אפשר היה לפספס שום מילה שנאמרה, אבל זה עדיין לא מנע ממני להירדם לכמה שעות טובות כאילו הייתה דממה מוחלטת בחדר. אלא שבשלב מסוים התעוררתי מהרעש החזק שבקע מהמכשיר והדהד את הראיון של שרון גל ורני רהב עם ראש הממשלה.


 

את הקול של ביבי אי אפשר להחמיץ גם במצב אלפא של חצי ערות־חצי שינה, גם אם לא ממש מתחשק. אני זוכרת את כל השאלות שנשאלו בראיון, את התשובות וגם את התגובות הפנימיות שלי תוך כדי הנאמר, מכיוון שאת הכל שמעתי בלייב. אבל ישנתי. אני באמת מוכנה להישבע שישנתי. 

באיזשהו שלב, תוך כדי קולות רקע ו"אזרחי ישראל היקרים", חשתי שמישהו מגיח מאחורי ומחבק אותי חזק. לא משהו בלתי הגיוני בעליל ביום שישי בשעה הזאת, אלא שבאותו היום ובאותה השעה לא רק שלא היה איש מלבדי בבית, אלא שהדלת הייתה נעולה ועדיין לא נתתי לאף אחד מפתח. האופציה היחידה שעלתה לראשי הייתה פריצה, חדירה של אדם זר שהחליט לכסות אותי בשמיכת פוך או לתת לי חיבוק של התנצלות לפני שייקח את המחשב הנייד והטלפון (בהנחה שלא מצא את היהלומים שבקיר).


אני לא יכולה לתאר את האימה שאחזה בי במשך כמה שניות כשהבנתי שאני לא לבד בבית. מישהו מחבק אותי חזק, ואני חשה בהילה של חום שסובבת אותי, גוהרת מעלי. מצד אחד חמימות נעימה ומלטפת ומנגד תחושה מטרידה שזה לא יכול להיות. והכל תוך כדי שנתניהו בטלוויזיה, משכנע אותי לשווא להצביע לו. 
 
אני מנסה להסתובב ולהדוף את החיבוק הפתאומי שנכפה עלי בשבע בערב של יום שישי, ומבינה לפי תזמון התוכנית שכבר מאוחר יחסית וכדאי לי לקום מהשנ"צ, אחרת אין שום סיכוי שאישן בלילה. אבל אני לא מצליחה לזוז, העיניים עצומות חזק כל כך, עד שאני מנסה לפתוח אותן בשתי ידיים, אבל אין לי שום יכולת להרים יד או להסתובב. שיתוק מוחלט. ונתניהו - ממשיך לדבר ולדבר. אני מקשיבה ורוצה להגיע לשלט, אך לשווא.

אני מנסה לתת פקודות למוח להתעורר. תפקחי כבר את העיניים, מטומטמת, אני צועקת לעצמי מתוך חלום. במקביל אני רואה את עצמי שוכבת ללא יכולת לנוע, כשהדבר הזה, החום הזה, עדיין גוהר מעלי ומחבק אותי חיבוק דוב, ספק מרגיע־ספק מאיים. אין לו פנים, או דמות, או שם, רק אוויר חם ומלטף בנעימות, שאילו
היה מדובר בחלום ולא בחצי ערות, הייתי מתרפקת עליה. ברור לי שהפה לא זז, אף אחד לא שומע קול, העיניים לא מצליחות להיפתח. אני ישנה ומוחי ער. 
כל אחד יעבור לפחות פעם אחת בחייו שיתוק שינה. זה מה שכתבו בערך הוויקיפדיה "שיתוק שינה", מונח שעד לפני כמה ימים כלל לא שמעתי עליו, ואלמלא מישהו זרק לי את זה במקרה, הייתי ממשיכה להאמין שחוויתי תופעה על־טבעית נוסח תיקים באפילה. הסיבות לכך הן כנראה מתח נפשי מתמשך, חסך בשעות שינה וחוסר יכולת של המוח להפריד בין שינה לבין ערות. או במילים אחרות: פחד מוות.
 
לא מזמן התחלתי לעקוב אחרי איכות השינה שלי בעזרת שעון דופק. אני עדיין לא יודעת איך זה יעזור לי בחיים, אבל גיליתי, להפתעתי הרבה, שאני ישנה גרוע. ככל הנראה, המצב כה חמור, עד שהמוח שלי החליט ללמד אותי לקח: או שאת ישנה כמו שצריך או שארדים אותך בצורה כזאת שגם אם תתעוררי לא תוכלי לזוז. הוא החליט - וקיים. 
 
אין ספק שזהו אחד התעלולים המופרעים ביותר של המוח האנושי, שבא ואומר לך חד־משמעית: אני אוכיח לך שאני הרבה יותר חזק ממך ומהגוף הכאילו כל־יכול שלך. מתברר שאנחנו שום כלום, אפר ואבק, מלבד תודעה. שכחתי שלפני כמעט שנה צלחתי מרוץ של עשרה קילומטרים עם כמעט אפס אימונים. מבחינה פיזית, לא היה שום סיכוי בעולם שאצליח לרוץ עשרה קילומטרים ב־62 דקות. לגוף שלי זה לא היה ברור, אבל המוח חשב אחרת, וצדק. 
 
ברגעים המפחידים האלה, של התודעה האנושית המתעתעת, אני מעדיפה להתמקד בצד החיובי של העניין ולקחת את אחר הצהריים של האימה הרגעית כמסר ממוחי העייף, שכבר נמאס לו לנסות לשכנע אותי שהכל בראש, כולל ההצלחות, הכישלונות, איך שאני בוחרת להרגיש ואיך שבסופו של דבר החיים שלי נראים, והחליט ללמד אותי לקח. וואלה מוח, הרגת.