קשה היה לבקש סימבוליות מדויקת יותר למצב העם אשר יושב בציון מאשר תוצאות הבחירות. חוכמת ההמונים הראתה לנו בפעם השנייה ברציפות שהדרך שבה הלכנו מובילה אותנו למבוי סתום. אז כן, ראוי לציין לחיוב שכולם כבר מדברים על ממשלת אחדות כפתרון יחיד אפשרי, אך רבים טרם הפנימו שכדי שהפתרון הזה אכן יתרחש בפועל ונצא לדרך חדשה, כולם יידרשו לשינוי כלשהו.
בכחול לבן, למשל, הפנימו די מהר שהאיש שמולו ייאלצו לנהל משא ומתן לאחדות הוא נתניהו, אותו האיש שהתחייבו לבוחריהם לא לשבת איתו. אך בליכוד ממשיכים להתנהג כאילו לא איבדו קולות בסיבוב השני ולא ספגו ירידה משמעותית באמון הציבור. ההתעקשות לקיים ממשלת ימין־חרדים גם עם כחול לבן היא לחלוטין לא הגיונית. ניהול משא ומתן לכאורה ״בשם הגוש״ משמעותו ויתור על ממשלת אחדות, מכיוון שממשלת אחדות פירושה ויתור על הגוש - אי אפשר גם וגם.
גם המפלגות החרדיות טרם הפנימו שההיאחזות בנתניהו כהיאחזות עולל באמו, אינה בהכרח מהלך פוליטי חכם לטווח הארוך. הרי נתניהו יהיה חייב לוותר עליהן מתישהו כדי להימנע מבחירות שלישיות ברצף, ובנוסף, ההיאחזות הזו היא שהביאה למבוי סתום מלכתחילה. אין למפלגות החרדיות ברירה אלא להבין שמה שהוגדר על ידן כסטטוס קוו טבעי, הוא דרישה מוגזמת ובלתי הוגנת בעליל מכל מי שאינו דתי.
המפלגות הערביות עשו חלק מהדרך בכך שהפנימו שהן צריכות להיות חלק מהמשחק הפוליטי במקום חלק ממשחק הברוגז הנצחי. אבל שיחת המתיחה ששודרה אתמול בגלי ישראל חשפה את העובדה שבניגוד להצגת הברוגז מול הבוחרים, הם מנהלים משא ומתן כל הזמן. גם עם נתניהו, גם עם שליחו נתן אשל וגם עם ח״כ מיקי זוהר מהליכוד ואחרים. במשותפת כבר הבינו שכדי לגרום למצביעים ערבים לצאת מהבית, הם צריכים לצאת מאזור הנוחות. לדבר, להסכים, להתפשר, לשאת ולתת, או בקיצור, להתערות ולהשפיע. אז למה בעצם להמשיך למכור לציבור הערבי הצגות של ברוגז ודקלום סדרי עדיפויות שגויים?
גם עיתונאי השמאל והימין עדיין לא הפנימו את המציאות החדשה. מהצד האחד, עדיין ממשיכים לפמפם את האנטי־ביבי, כמו גם הזיות על הקמת ממשלת כחול לבן עם החרדים, העבודה ומרצ ובתמיכת הערבים. כמה מהר שכחו שם שהבחירות הללו היו על הלכה מול ליברליות. מהצד השני של מפת העיתונות הפוליטית אנחנו ממשיכים לראות את השיח הלא ענייני, שכבר מזמן שכח מהם הערכים שלמענם נלחם הימין, ופוטר כל דבר (אפילו את נאום האקלים של הנערה גרטה תונברג באו״ם) כ״שטויות של שמאלנים״.
אם הבחירות האלו לימדו אותנו משהו, זה שקל לעלות על העץ, אבל קשה לרדת ממנו. כדאי להירגע. ההצגות הדרמטיות מצמרת העץ אינן באמת מובילות למשהו מהותי שמחזיק מים. ממשלת אחדות פירושה ויתור על הנרטיבים המסוחררים ועל הדרישות המוגזמות של כל הצדדים. כדי להרכיב ממשלה, צריך יושרה וחשבון נפש, כיאה לזמן הזה בשנה.
המדינה אינה משחק כיסאות מוזיקליים. צריך פתרון יציב ככל האפשר, שיכלול לא רק ססמאות על איחוד, אלא שילוב עמוק ונכון יותר של המגזר החרדי והמגזר הערבי בכלל האוכלוסייה. זאת המהות. לכן גם ההצעה הילדותית שנתניהו יכהן שנה ואז גנץ שנתיים ונתניהו שוב שנה - היא הזויה.
המבנה פשוט ומתבקש, מובן מאליו. ממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות: גנץ הראשון כדי לאפשר לנתניהו לסיים את ענייניו המשפטיים, ובהנחה שיזוכה כפי שהבטיח - נתניהו יהיה השני. כשינקפו הימים, ואיתם האפשרות למערכת בחירות שלישית שממנה לכולם יש רק מה להפסיד, כנראה שנתחיל להפנים.