הבחירות האחרונות התקיימו על סדר יום מלאכותי - בועה אידיאולוגית שכל כולה פוליטיקה מלוכלכת באצטלה של ערכים. התנהלותו של אביגדור ליברמן נראית כמו התרגיל המסריח במהדורה שנייה. שנים ארוכות ביקש לנער מעליו את הכינוי "שומר ברים", שדבק בו בגין עיסוקו בתקופת היותו סטודנט, ואת הדימוי של הבריון השכונתי, ונדמה שמצא סוף־סוף את העיתוי המושלם ואת נקודת האחיזה המתאימה כדי לשנות את עולמו התדמיתי. 
מתוך הבנה שכלי התקשורת המרכזיים בישראל מוכנים למכור את נשמתם אפילו למי שנראה בעיניהם כשטן רק כדי להעביר את בנימין נתניהו מתפקידו, העלה ליברמן באוב את סוגיית גיוס החרדים כתנאי להקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא ידע היטב שמדובר בגזירה שהציבור החרדי לא יוכל לעמוד בה - ודרדר את ישראל לבחירות חוזרות עם רוח גבית מאמצעי התקשורת.
הכוחניות שיו"ר ישראל ביתנו מפעיל בהיותו "לשון המאזניים" - על 8 המנדטים שלו - מזכה אותו בתמורה הנכספת: לשון לקקנית ומאתרגת מצד התקשורת. "איך אתה שומר על שלוות נפש כזו?", שאל אותו בעיניים מעריצות אחד ממגישי החדשות בטלוויזיה במהלך ראיון, בלא שמץ של מבוכה. האיש, ששנים הזכירו לו כיצד סטר לילד שעלה לו על העצבים כי התנכל לבנו, הפך, בהחליטו לסדר לנתניהו הליכה לקיסריה - ליקיר התקשורת, האיש השולט בעצביו ושומר על שלוות נפש.

בעולם נורמלי, לצד החגיגה של התקשורת בגין "כישלון נתניהו בהרכבת הממשלה", היו עיתונאים קוראים לתמונת המצב הפוליטית בשמה: ליברמן פסל את נתניהו. נכון שהוא לא אמר זאת מפורשות, נכון שהצהיר את ההפך - אבל כל אדם סביר יודע שמעשיו של אדם מעידים עליו יותר מהדברים היוצאים מפיו. ליברמן מסובב את כל המערכת הפוליטית ומסכן אותנו בבחירות שלישיות, אך ורק משום שהוא פוסל את נתניהו.
עכשיו נשאלת השאלה הגדולה שאף אחד לא שואל: למה? מה קרה בין השניים? מה הבטיח ראש הממשלה לליברמן שלא קיים? איזה חתול שחור עבר ביניהם? 
להזכירכם, ראש הממשלה הוא אשר מינה את ליברמן בעבר לראש לשכתו, למנכ"ל הליכוד ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה. נתניהו הוא אשר רומם אותו והעניק לו את הכוח הראשוני. שנים שליברמן היה חבר בממשלות ימין צרות עם נתניהו והחרדים, וחוק הגיוס לא מנע ממנו לשמש שר התשתיות, שר התחבורה, שר החוץ ושר הביטחון.  
ניתן להניח שלאיש העומד בראש ישראל ביתנו נותרו שאיפות פוליטיות: לרשת את מקומו של נתניהו בראשות הממשלה ובראשות הליכוד. אבל כרגע נראה שהרבה יותר חשוב לו לסלק את יו"ר הליכוד מהזירה הפוליטית. ייתכן כי היו בעבר הסכמות בין השניים באשר לחזרה לליכוד או בנוגע להעברת השרביט לליברמן, וייתכן כי הבטחות אלו לא קוימו. אבל ליברמן אינו טירון פוליטי. הרי גם הוא הפר בשם נתניהו אי־אלו הבטחות שהתקשו לקיים.  
אם כך, מה עוד היה יכול ליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי? לו היה זה הכעס על ההימנעות מתגובה צבאית חריפה בעזה - ליברמן היה הופך את זה לנושא המרכזי של הבחירות ולא את גיוס החרדים. גם כתב האישום המאיים על נתניהו אינו הסיבה. קשה להאמין שליברמן, שנחקר במשטרה שנים ארוכות וגובשה נגדו בפרקליטות טיוטת כתב אישום בשורת עבירות, יפסול את ראש הממשלה על רקע כתב החשדות ואפילו בגין כתב אישום חסר תקדים ומפוקפק. 
ימי המנדט 
רגשי הנקם וחוסר הסנטימנטים המאפיינים את גישתו כלפי נתניהו - היו צריכים לעורר סקרנות בקרב כל מי שעיניו בראשו. הטוב ביותר הוא לנסות לחזור לימים שבהם ניתן המנדט לנתניהו בפעם הקודמת. 
אפרוש לפניכם את הלו"ז, אבל בהקשר יוצא דופן שעשוי אולי לשפוך אור על היחסים בין השניים. 
הבחירות לכנסת ה־21 התקיימו ב־9 באפריל 2019. ב־17 באפריל כבר הוטלה על נתניהו משימת הרכבת הממשלה. ב־19 באותו חודש חל חג הפסח, וימים מספר לאחר מכן ביקש הרמטכ"ל אביב כוכבי למנות את דובר צה"ל החדש. המינוי הוענק ליועץ התקשורת גיל מסינג. עם היוודע דבר המינוי פרצה סערה תקשורתית חריפה. העיתונאי גידי וייץ פרסם כי מסינג הקליט הקלטת סתר את ליברמן בהיותו סוכן חשאי מטעם משטרת ישראל בפרשות ישראל ביתנו. 
למרות הסתייגות מסוימת, נתניהו אישר בתפקידו כשר הביטחון את המינוי. כל זה בזמן שמתנהל משא ומתן להרכבת קואליציה, וכשברור לכל כי ליברמן עתיד לחזור לתפקידו כשר הביטחון. 
החלטה זו של ביבי הייתה ככל הנראה הקש ששבר את גב הגמל וסתם את הגולל על יחסיו עם איווט. בקודים של ליברמן, אישור המינוי של מסינג היה בבחינת סכין בגב. שבועיים לאחר מכן ויתר מסינג על התפקיד, לאחר שניהל מסע תקשורתי להצדקת המינוי ולניקוי שמו מן החשדות, כאילו הייתה לו מעורבות אישית בפרשות ישראל ביתנו. 
בזמן שוויתר על התפקיד - כבר ירד הנושא מעל סדר היום הציבורי. יכול להיות שהופעלו עליו לחצים לאחר שהתברר גודל הטעות הפוליטית. אבל מבחינת ליברמן, אישור המינוי הזה היה בבחינת טעות ללא תקנה. 
כל מי שרואה את קור הרוח שבו מתנהל איווט מתקשה לתאר לעצמו שמאחורי הפסאדה הרגועה מסתתר אדם שהוא, באופן טבעי לגמרי, רגשי כשמדובר בהקלטות סתר וחקירות משטרה שייתכן שמישהו ביקש לגלגלן לפתחו. 
הדבר היחיד שיכול ללמד אותנו כיצד הוא נוהג במי שאכזבו אותו, הוא תחלופת האישים האינטנסיבית בישראל ביתנו: אליעזר כהן, מיכאל נודלמן, אסתרינה טרטמן, ישראל חסון, סופה לנדבר, רוברט אילטוב, אלכס מילר, דני איילון, אנסטסיה מיכאלי, משה מטלון, יצחק אהרונוביץ', יאיר שמיר, עוזי לנדאו, שרון גל, אורלי לוי־אבקסיס ועוד. כל אלו עברו בישראל ביתנו ואינם עוד. 
צריך לזכור שרצף האישים הללו ועוד אחרים מונו כולם על ידי יו"ר המפלגה ופרשו או הופרשו על ידיו. חלקם בבושת פנים. חלקם בטריקת דלת. חלקם על רקע שמעולם לא הוסבר לציבור. כך רצה ליברמן וכך היה. הפעם הגיע תורו של נתניהו. הציבור לא יזכה לקבל את ההסבר לשינוי במערכת היחסים. ליברמן לא יאמר זאת בפה מלא, כדי שלא לחשוף עד כמה פרשת חקירות ישראל ביתנו כואבת לו. 
בשל הבדלי המנטליות, קרוב לוודאי שראש הממשלה אינו יודע בגין מה בדיוק הוא נענש. הסיפור הזה מזכיר במשהו מערכת יחסים מתוחה בין זוג נשוי: הבעל רוצה לדעת מדוע אשתו כועסת, אבל היא בטוחה שהוא יודע מה הסיבה ורק מעמיד פנים. הבעל, שחי בערפל קרב, חושש להעלות השערות שמא יגיש לאשתו על מגש הכסף סיבות לכעס שהיא אפילו לא העלתה על דעתה. אומנם מה שכתבתי כאן הוא ספקולציה, אבל בשל סמיכות הפרשות נראה כי היא הגיונית.
גיל מסינג מבקש להבהיר: ״בשונה מהכתוב, וכשם שהבהירה פרקליטות המדינה, לא היה לי כל קשר לח״כ אביגדור ליברמן ולא הייתי מעורב בשום נושא שקשור בו. הפרשה לה סייעתי למשטרה באזרחות טובה ולבקשתה נגעה לחשיפת מעבר כספים במשרדי ממשלה בתמורה לתקציבי פרסום -פרשה שבה המעורבים הודו במיוחס להם והורשעו - ואין לה קשר לח״כ ליברמן״.
tguvot@maariv.co.il