"ארבע מערכות בחירות התקיימו כאן מאז 2013", כתב נדב איל במאמרו ב"ידיעות אחרונות" שלשום. "בכולן, מתברר, נתנה התקשורת האלקטרונית יתרון מכריע לדוברים שבאו מגוש הימין־חרדים". איל בנה את מאמרו על ממצאי מחקר שערכה חברת יפעת. החברה הכינה רשימה של 60 דוברים בולטים במערכת הפוליטית ובדקה כמה פעמים הם הופיעו בתקשורת בתקופת הבחירות. נמצא, כאמור, כי נציגי גוש הימין־חרדים קיבלו יתרון גדול בדקות שידור בהשוואה לנציגי גוש השמאל־מרכז־ערבים.

 

"אנחנו רואים כאן פער של עשרות אחוזים לטובת הימין־חרדים... ההטיה ברורה", כתב איל. הוא הביא, לדוגמה, את זמן השידור הרב שלו זכה איתמר בן־גביר, וטען שמקורו בנטייה שלנו ל"סנסציוניות". "הוא קיצוני, עניין שלא מזיק לרייטינג", קבע. אז למה, אם כן, התקשורת מעניקה חשיפת יתר לימין? "אי אפשר לנתק חשיפה כזו מהכוח שהיה לממשלות נתניהו להיטיב עם כלי תקשורת ולהזיק להם, כלכלית ורגולטורית", סיכם איל.

 

בדרך כלל אני מעריך את איל כמי שגם כאשר אני חולק עליו, אני יכול ליהנות מהניתוחים שלו. במקרה הזה, אני מודה, לא הצלחתי למצוא בטקסט שלו ולו טיעון הגיוני אחד שניתן להתחבר אליו.

 

ראשית, כדאי להבהיר את מה שאיל לא כל כך מבהיר, וייתכן שכלל לא ידע. הנתונים המעניינים שסיפקה יפעת אינם כוללים רק זמני ראיונות אלא בעיקר "סינקים", קטעים קצרים מתוך ראיונות, נאומים או כתבות. מה זה אומר? זה אומר שאם בחמש תוכניות שונות שודר קטע בן דקה מתוך הראיון של הרב רפי פרץ עם דנה ויס, ואחרי שידור הקטע ישבו באולפן פרשנים והכתירו אותו כהומופוב חשוך, בטבלה היבשה של יפעת, שאליה התייחס נדב איל, יחשבו את חמשת הקטעים הללו של הרב פרץ, ויספרו אותם כחמש דקות שבהן נהנה מחשיפה תקשורתית.

 

צריך להבין שלשאלת דקות השידור, לעניין ההטיה הפוליטית, אין כמעט שום רלוונטיות. מה שמשנה הוא לא את מי אתה מראיין אלא מה אתה עושה בראיון הזה. קחו דוגמה. אני מגיש כבר כמעט עשר שנים שעתיים אקטואליה מדי בוקר. האיש הראשון שאני רוצה לראיין, בכל עניין ובכל נושא, הוא זה שאני יכול לאתגרו, להקשות עליו ולעמתו עם המציאות.

זה אומר שאם פגעו בדרום 500 רקטות ביום אחד, האיש שהכי מעניין אותי למחרת בבוקר הוא חבר קבינט מטעם הליכוד.

 

לא אכפת לי אם יקראו לו יובל שטייניץ או אם יקראו לו ישראל כץ. אכפת לי להשמיע לו את כל ההבטחות של מפלגתו כי תעניק ביטחון לתושבי שדרות, ולשאול אותו איך זה מסתדר עם היות התושבים שם כברווזים במטווח.

 

עשר דקות הראיון הללו, שבהן יתמודד הליכודניק התורן עם מטר שאלות שכותרתן "הפקרתם את תושבי הדרום", לא יעשו טוב למרואיין שעל הקו. בסופן, יש להניח, ימרטו במטה הליכוד את השערות. אבל בספירה של נדב איל הן יירשמו כיתרון שקיבלה הליכוד. הנה, השר שלה היה עשר דקות על הקו.

 

עוד דוגמה. שבוע לפני הבחירות ארגן בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים, והבטיח בה להחיל את הריבונות על בקעת הירדן. רגע אחרי שסיימנו להעביר את שמונה דקות השידור של נתניהו, פצחה התקשורת כולה ביומיים של ביקורת קשה על ראש הממשלה, והטיחה בו ובכל מרואיין מטעמו שהכל היה ספין; שהוא שיקר לשופט מלצר כשטען שלא תהיה במסיבת העיתונאים הזו תעמולת בחירות; שזו הבטחה שהוא נתן כבר מאה פעמים בעבר; ושאם היה רוצה להחיל את הריבונות, היה עושה את זה מזמן ולא שבוע לפני הבחירות.

 

האם אפשר לספור את שמונה הדקות הללו כזמן תעמולה נפלא שקיבל ראש הממשלה, ולהתעלם מעשרות השעות שבהן שחטנו אותו, כולנו, בגין מסיבת העיתונאים הזו?

 

והנה עוד דוגמה. תקופה התמודד נתניהו עם מתקפת תמלילים שחשף גיא פלג מתוך חקירותיו. אחרי כל תמליל כזה פנינו מיד לעורכי דינו של נתניהו וביקשנו מהם להתראיין למחרת בבוקר כדי להגיב. כשהם נענו להזמנה (רק לצורך הדוגמה, שהרי בדרך כלל נענינו בשלילה), ונאלצו להתמודד עם שאלות קשות על העולה מהתמלילים - האם זה משהו שיכול להיספר כזמן שידור שבו ראש הממשלה קיבל במה? מישהו באמת יכול לטעות שזמן השידור הזה שירת אותו? זו טענה רצינית?

 

גם הטענה שבן־גביר קיבל דקות שידור כיוון שהוא קיצוני היא טענה מופרכת על פניה. בן־גביר קיבל דקות שידור משום שהוא היה רלוונטי. פעם אחת הוא כיכב בתקשורת משום שרצו לפסול אותו, פעם אחרת כי הייתה התלבטות אם לצרפו לימינה או לא, ופעם נוספת כי התנדנד בסקרים סביב אחוז החסימה, והשאלה אם יעבור או לא נראתה רלוונטית לשאלה איזה גוש ינצח. שום סיבה אחרת.

 

לו שובץ בן־גביר במקום הרביעי ברשימת ימינה, והרשימה הייתה זוכה בסקרים בשמונה מנדטים, הוא היה הופך, לפחות בתוכניות שאותן אני מגיש, למרואיין בלתי חשוב ובלתי מעניין.

 

# # #

 

דרך אגב, הטענה המופרכת הזו, שמספר הדקות שאתה באוויר הוא הקובע אם אתה מפונק תקשורתית או לא, יש לה זקן ארוך. בעבר היו שנהגו להתמודד כך עם טענות המתנחלים להטיה שמאלנית של התקשורת. דניאלה־וייס התורנית הייתה עולה אז לשידור, הרזי־ברקאי התורן היה חובט בה ומאשים אותה בפעולות תג מחיר, באלימות של נוער גבעות, בזה שבגללה אין פה שלום ובכל צרות העולם - חוויה שלא עברו בדרך כלל מרואיינים מהאגף הערבי - ופעם בכמה זמן היה השמאלן התורן מסכם את הדקות וקובע בפסקנות שאותה דניאלה־וייס מפונקת בתקשורת, שהרי היא זוכה להמון זמן שידור.

 

הכוח הגדול ביותר של התקשורת לחולל הטיה פוליטית מצוי ביכולת שלה לקבוע את סדר היום. שהרי יש לנו מגוון אפשרויות רחב בכל יום. אני יכול לקחת דוח נידח של עמותה לא מוכרת, הקובעת שמצב הבריאות פה איום ונורא, להחליט שאני מקדיש לו שעתיים - ואלה יהיו שעתיים של פיגוע הסברתי לממשלה, בין שמי שיתראיין בעקבות זאת יהיה נציג הקואליציה ובין שיהיה נציג האופוזיציה.

 

כשאני מחליט כמה זמן לייחד לכל תמליל שיוצא מתיק 2000 וכמה זמן להקדיש לבני גנץ ולפרשת "הממד החמישי", ההשפעה שלי כמגיש או כעורך עצומה פי מיליון לעומת השאלה אם ראיינתי שם את רם בן ברק מכחול לבן או את שרן השכל מהליכוד.

 

רוצים את הדוגמה הכי פשוטה? בערוץ של נדב איל הכינו כתבת תחקיר מופרכת ושקרית על הרב אסף נאמבורג מהמכינה הקדם־צבאית בעצמונה. במסגרת הכתבה הזו השמיעו במהדורת החדשות המרכזית, בפריים טיים, הקלטות של הרב שהוצאו מהקשרן ואשר שיוו לו תדמית איומה ונוראה. לפי התזה של איל, הרב נאמבורג צריך להגיד תודה ולשלוח לחדשות 13 זר פרחים בעקבות עשר הדקות שלהן זכה במהדורה. לא כל אחד זוכה לפינוק כזה.

 

kalman.liebskind@maariv.co.il