לפתחו של בית המשפט העליון התגלגלה השבוע סוגיה סבוכה, שבמרכזה עומד ארגון משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) ונציגו בישראל.
נציג הארגון, עומר שאכר, הגיע לכאן לפני כשנתיים ומיד החל בעבודתו במרץ. הוא פרסם דוחות חריפים על עינויים והפרות זכויות אדם בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית, הוקיע את מצב החירויות הרעוע בשטחי רצועת עזה וקרא לחמאס לשחרר מיד את נעדרי צה"ל, בנימוק שהחזקתם מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. שאכר הוא אמריקאי ממוצא עיראקי, בן 34, דוקטור למשפטים מאוניברסיטת סטנפורד. טרם בואו לישראל עקב אחר טיפולן של רשויות החוק בארה"ב באסירי ג'יהאד בכלא גוונטאנמו, וכן בחן ביושבו בקהיר את התנהלות המשטרה במאבקה באחים המוסלמים.
הבעיות החלו כאשר שאכר החל לעסוק בסוגיות הקשורות בהתנחלויות. החוק הבינלאומי רואה בהן שטח פלסטיני כבוש, וכך גם ארגון זכויות אדם כמו Human Rights Watch. במשרד לעניינים אסטרטגיים והסברה בישראל החלו לאסוף מידע גלוי על שאכר, ולפני כשנה הגיעו שם למסקנה כי מדובר בתומך BDS שמתחפש לפעיל זכויות אדם. המשרד החליט להמליץ לשר הפנים שלא להאריך את אשרת העבודה שלו בישראל. השר ציית, שאכר פנה לבית המשפט, וכך נולדה סוגיה עקרונית שטרם התבררה סופית: האם לממשלת ישראל סמכות לגרש את מי שמדבר בה סרה?
אחד הדוחות שעורר את זעמה של ירושלים נוגע לחברה הבינלאומית להשכרת דיור זמני Airbnb ולאתר Booking, המשמש עבורה כאמצעי מכירות. בעקבות הדוח החליטה Airbnb למנוע השכרת בתים באיו"ש, וחזרה בה אחר כך בלחץ ישראל. בדוח נכתב כי השכרה של נכסים מידי ישראלים נעשית על חשבון פלסטינים ומפירה את זכויותיהם. הפרת הזכויות מתבצעת באמצעות הגבלת חופש תנועתם באזור או מניעת כניסתם למקומות שהיו בבעלות הוריהם או סביהם. משפחה פלסטינית טענה כי בית שהוקם בעפרה והוצע להשכרה נמצא על אדמות בבעלותה.
גם שולחיו של שאכר יוצאים חייבים. לפני כניסתו לתפקידו קבע הארגון כי קבוצות כדורגל בישראל משחקות על קרקע שנגזלה מפלסטינים באורח בלתי חוקי. "פיפ"א מעיבה על יופיו של משחק הכדורגל, כשהיא מאפשרת משחקים על אדמה שדודה", נכתב בדוח הארגון.
שאכר בא לזירה מצויד במילון מושגים שונה. מבחינתו, המאבק איננו על BDS, אלא הרבה יותר מכך - על דמותה של המדינה ועל חופש הביטוי הנהוג בה. לטעמו, הוא נאבק לטובתה. "הסיפור הזה נוגע ברוחה ובנשמתה של ישראל", הוא אומר, "ובמרחב הפעולה שהיא מעניקה למבקרים ולמגיני זכויות אדם".
בדיון בבית המשפט העליון טען פרקליטו, עו"ד מיכאל ספרד, כי הארגון אינו עוסק בחרמות, וכי אין לו עמדה בנושא ה־BDS. לדבריו, "משמר זכויות האדם" פועל לשכנע בעלי עסק להימנע מפעילות הגורמת להפרה של זכויות אדם, ומכאן ההסבר לפעילותו נגד Airbnb.
"התיק הזה עוסק בראש ובראשונה בחברה הישראלית ועד כמה אנו נאטמים בפני ביקורת", אמר ספרד, "ובשאלה אם אנו רוצים להיות חברה פתוחה ובעלת עוצמה פנימית, המסוגלת להתמודד גם עם דברים שאינם מוצאים חן אף בעיני הרוב בציבור".
דמוקרטיה א' נגד ב'
כל אחד יראה בפרשה זו מה שימצא לנכון - עימות בין ליברלים לשמרנים, התנגשות בין החברה האזרחית לגורמי שלטון, מאבק בין ימין לשמאל, ואולי גם בין זרים למקומיים. אבל בפנינו בעיקר קונפליקט בין שני מודלים של דמוקרטיה. דמוקרטיה א' נגד דמוקרטיה ב'.
האחת אומרת לעצמה: לא ייתכן שמדינה חפצת חיים תאפשר למישהו לחבוט בה ללא רחם ולעיני כל. הקריאה להחרים את ישראל היא ראשיתו של תהליך העלול להביאנו לידי בידוד והחרמה בינלאומית, ואלה עלולים להמיט עלינו שואה. יש לבלום מיד את המגמה המסוכנת, ולכן שאכר ושולחיו אינם פעילי זכויות אדם אלא אויבים. פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא מכון המחקר Monitor NGO, טען השבוע כי הארגון מנצל את משאביו באופן בלתי מוסרי כדי לתקוף את ישראל ולבודד אותה ו"זה סוג של אנטישמיות".
הגישה האחרת אומרת כי ישראל הקימה בתוכה מבנה ערכי חזק וביכולתה להתמודד אף עם טענות קשות שנועדו בעצם לבצרה. אם אתם דמוקרטיה, טוענים חסידי הגישה, אז תנו לנו לדבר כאוות נפשנו. אם אינכם מאפשרים זאת, אינכם דמוקרטיה. על פי גישה זו, הביקורת החריפה העולה מפעילותו של ד"ר שאכר נועדה לעודד כאן חיים הרמוניים ומכבדים. האמצעי לכך הוא העלאת שאלות קשות, לעתים מכאיבות, כדי שיזכו למענה, ובסופו של דבר - לפתרון. דמוקרטיה חסונה, אומרים חסידי האסכולה, תדע להתמודד עם השאלות רק אם תישיר מבטה אל הראי.
מי צודק? טבעו של האדם שהוא זקוק לתשובה מוחלטת. אבל המקרה דנן אינו סוגיה על הרצף שבין טוב לרע. ספק אם הוא ניתן בכלל להכרעה שיפוטית. שופטי העליון שמעו את הצדדים ביום שלישי השבוע וביקשו זמן כדי להיוועץ. המשימה שהונחה בפניהם כרוכה בחיבוטים, ויש בה דילמות של מוסר, דילמות עתידיות, מתח פוליטי ואולי גם משהו מעולם המשפט. מה שלא יפסקו, החלטתם תעיד בעיקר עליהם עצמם.
חמאס מורתע, אנחנו לא
הבחירות חלפו בלי מלחמה בעזה, והכל עוצרים את הנשימה ומחכים לשלב הבא. השבוע נכנס לרצועה, באישור ישראל, ציוד רפואי שנרכש בכסף אמריקאי פרטי להקמת בית חולים בעזה. ביישובי עוטף עזה נשכו שפתיים בזעם. הם רואים שישראל מעניקה הקלות לרצועה, ושקט אין. שיגור בלוני התבערה הוקפא, וכבר שבועיים וחצי אין רקטות, אבל השתוללות המפגינים על גדר הגבול נמשכת כתמיד. וכך גם מטעני חבלה, ניסיונות הסתננות, ומעת לעת אף ירי רקטות. תארו לעצמכם מציאות כזאת מדי יום אצלכם ליד הבית.
מכר שגר באחד מקיבוצי העוטף אמר לי השבוע כי החמאס אינו מורתע. הדעה הזאת רווחת בקרב רבים בישראל. אני חושב להפך. הם מורתעים ופוחדים מאוד מצה"ל. הם הרגישו על בשרם היטב את נחת זרועו. גם הג'יהאד האסלאמי, בבואו לבעוט בדלי ולירות לישראל, שוקל שבעתיים טרם לחיצתו על ההדק.
הבעיה איננה בהרתעה כלפיהם. זו שרירה וקיימת. אז ישראל מורתעת מחמאס, הוא אמר. גם על כך מחיתי. ישראל אינה פוחדת מחמאס. ביכולתה לצאת למערכה בתוך שעות. יש לה יכולת צבאית מתקדמת, מודיעין טוב וכיפת ברזל. לישראל אין באמת מחסום בפני מערכה בעזה, וחמאס בהחלט מורתע.
אז איפה הבעיה, הקשה בייאושו. הבעיה היא שישראל מורתעת מאוכלוסיית עזה, לא מהצבא שלה. יש חשש כבד אצלנו מקריסת הרצועה, והוא מכתיב את מדיניות הממשלה. ישראל תואשם באחריות לאסון ההומניטרי ותידרש להצילם. היא תקבל לטיפולה בן לילה שני מיליון עניים. במקרה הרע, המצב יתערער והממשל ברצועה יתפרק לפרודות. רקטות ינחתו עלינו כל שעה, לא יהיה עם מי לדבר ולא יישאר את מי לתקוף. גם אז, כמו בדרום לבנון, ישראל תישאב פנימה.
אז חמאס מורתעים או לא? הוא חזר ושאל בעצבנות. ברור שכן, עניתי. אחרי כל השנים האלה, בחמאס ובג'יהאד דווקא למדנו לשלוט, אבל באנשים, בנשים ובזקנים - קצת פחות.
תכלה שנה וקללותיה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל