ערב שבת "ניצבים", הנקראת כך משום שהיא נפתחת בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". זוהי אחת הפרשות האחרונות בספר דברים, כמעט בסוף החומש. ובה מתואר גם החורבן, המארות והאסונות שיבואו על ארץ ישראל ועם ישראל, אם העם יפר את השבועה שכרת עם אלוהיו בצאתו ממצרים.

וקבעו חכמים שאת פרשת "ניצבים", על הקללות שבה - חייבים לקרוא עוד לפני ראש השנה, כדי לקיים את שנאמר "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

לכן ראוי לפני ראש השנה לנקות שולחן מכמה קללות, שגגות וקלישאות שהציפו אותנו בשנה שחלפה. כאלו ששמענו פעמים רבות מדי, עד שנדמו לנו כאמיתות מוחלטות. או שנאמרו בטון סמכותי מפי מישהו שכבר לא זוכרים מיהו (אולי אפילו מישהו שחי כאן לפני הבחירות הקודמות), ונתקענו עם השטות, והכותרות, הפרשנים והפוליטיקאים שבים ומשננים אותה.

כשיצאה כחול לבן לדרכה הפוליטית, ואולי כדי להסביר את החיבור בין עפר שלח לבוגי יעלון, ובין צביקה האוזר ליאיר לפיד - המציא איזה קופירייטר את "אין שמאל ואין ימין".

ההגיג הזה הוא נגזרת פוליטית של התורה הגורסת כי "אין מאחוריי ואין מלפניי ואין מצדדיי ואין מאלכסוני - אני יוצא לחפש". נכון, ההבדלים הפוליטיים, המדיניים והביטחוניים בין הליכוד לכחול לבן - דומים בדיוק להבדלים בין ביבי לבניבוגיגבי. כלומר: אם ההבדלים קיימים בכלל, הם זניחים. המכנה המשותף והדבק המאחד את מרכיבי כחול לבן הם הרצון לעוצמה ושלילת נתניהו. קל. קל לפחות כמו התיוג "שמאל חלש" שניסה נתניהו להדביק להם.

ואף ש"שמאלני" הפך מימי כישלון אוסלו לכינוי גנאי - נכשל נתניהו בניסיונו לשכנע רבים לנטוש את כחול לבן ולחזור לחיקו החמים של הליכוד. הוא הצליח רק לשכך מעט מרגשות האשם של אנשי שמאל אמיתיים שפעם הצביעו מפא"י/המערך/העבודה ועברו לגנץ־לפיד מתוך געגועים עזים לשלטון. נתניהו איפשר להם ללכת בלי ולהרגיש עם. בלי אידיאולוגיה, אבל כאילו עדיין בשמאל.

ולמה זו שטות מוחלטת? כי יש ימין מדיני ויש שמאל מדיני, העובדה שהן נתניהו והן גנץ אינם מחזיקים בתפיסות המדיניות הללו, אלא באיזושהי פרגמטיות עמומה ובלתי מחייבת, אינה אמורה לטשטש את ההבדלים בין שתי הדרכים. אבל רוב הציבור התייגע מהצהרות חלולות שבטרם בחירות ("סיפוח בקעת הירדן" או "תהליך שלום באמצעות ועידה אזורית"), ומעדיף לסמוך על המנהיג נתניהו, שידע להחליט בכל צומת לאן לפנות, או לסמוך על המנהיג לא־נתניהו, שדווקא הוא ידע למנוע את התרסקות ספינת ישראל אל מצוקי העתים. האמירה "אין שמאל ואין ימין" מעידה יותר על אובדן דרך או ויתור עליה, ולא על היעדר קיומה של הדרך. היא מתארת את המנהיגים ולא את העם.

יאיר לפיד. צילום: פלאש 90יאיר לפיד. צילום: פלאש 90

ומכאן לעם. "העם אמר את דברו". "הציבור החליט - ממשלת אחדות". או הגרסה המטופשת ביותר "העם בחר בתיקו". בחייכם. בתום ספירת הקולות הכשרים והפסולים והמזויפים, ואחרי שהוציאו מיליונים רבים על מצלמות שכמעט לא נעשה בהן שימוש, כדי לא לפגוע ברגשותיהם העדינים של הזייפנים, התפרסמו התוצאות הסופיות. וזה מה שאמר העם באמת:

1,151,214 אזרחים, כ־26% מהבוחרים, הצביעו כחול לבן בראשות גנץ ולפיד. והם תמכו במי שהבטיח הקמת ממשלה "לאומית־חילונית", או "ממשלה שתייצג את הרוב החילוני, בלי סחטנות דתית ובלי קיצונים מימין ובלי נתניהו". זה היה המאפיין העיקרי של המפלגה - "אלה שלא יסכימו לשבת עם נתניהו" - ונתניהו, נכון לעכשיו, הוא הליכוד. ולכן כחול לבן לא ניהלה מערכת בחירות להקמת "ממשלת אחדות לאומית" אלא ממשלת מרכז־שמאל.

1,113,615 אזרחים, כ־25% מהמצביעים, הכניסו למעטפות ההצבעה שלהם פתק שעליו כתוב "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות ממשלה". לא הייתה כתובה שם מילה על ממשלת אחדות. נתניהו הצהיר שהוא מתכוון להקים ממשלת ימין. טוב, לא הצליח לו, אבל תומכיו רצו בכך.

בוחרים אחרים העדיפו מפלגות לאומניות ערביות שהתאגדו ב"משותפת" (10.6%), מפלגות חרדיות (13.5%), מפלגות ימין שהתאגדו ב"ימינה" (5.9%) או כאלו שתמכו במרצ ובעבודה (9.1%) גם אם לא הצליחו לזהות את ההבדלים ביניהן. ביחד מדובר בכ־40% מהמצביעים שבחרו במפלגות בדלניות במוצהר.

רק 7% בחרו בליברמן. ישראל ביתנו הייתה המפלגה היחידה שהצהירה במערכת הבחירות כי היא תתמוך רק בממשלת אחדות לאומית, וגם היא הסתייגה והבהירה שלא תסכים לצירוף החרדים והימין הקיצוני.

אז איך מגיעים מכל הפלגים הללו לאמירה "העם בחר בממשלת אחדות"? קשקוש, כמובן. בערך כמו לערוך תצפית על צומת דרכים, לראות כי כמחצית מהמכוניות נוסעות שמאלה, ומחצית ימינה, ולהגיע למסקנה כי בממוצע כמעט כולם ("העם בחר") נסעו ישר. או לומר על חקלאי שיש לו מטע שזיפים ולצדו מטע אפרסקים, שהוא בעצם מגדל נקטרינות. סטטיסטיקה יכולה לשקר, אבל לא עד כדי כך.

נכון לומר שהעם לא החליט. הוא מפוצל ומפולג בלא הכרעה. אומנם המוצא היחיד מהמבוי הסתום הוא ממשלת אחדות, אבל "העם" לא רצה בכך מראש. רבים מהבוחרים יהיו מאוכזבים מאוד אם תוקם ממשלה כזאת עם הליכוד בראשות נתניהו וכחול לבן בראשות גנץ. מאוכזבים, אולי אפילו מרומים - אבל מבינים כי אין ברירה.

ונשוב אל פרשת ניצבים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים...".

אם מנהיגי המפלגות שלנו באמת חפצים בטובתה של מדינת ישראל, עליהם לבחור כעת באחדות. לוותר על שבועותיהם ועל החרמות שהטילו על "האחרים", וגם על מקצת הבטחותיהם לבוחרים. לדחות לפי שעה, ובלית ברירה, את הגשמת שאיפותיהם לסיפוח או לנישואים אזרחיים, לריסון מערכת המשפט או לגיוס החרדים לצה"ל. בזהירות מתבקשת אפשר להבטיח רק זאת: הבעיות הללו לא יברחו. הן ימתינו לנו עד שהעם באמת "יחליט" על הכיוון והדרך.

תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה. שנה טובה לכל בית ישראל.

tguvot@maariv.co.il