פעם שאלתי את עצמי מתי ההתבגרות תכה בי באמת, ואולי השאלה הנכונה יותר היא האם אנחנו באמת מתבגרים או שבסך הכל נשארים ילדים בכסות מקומטת, והבגרות שלנו היא בעצם תוצר של הבנה נרכשת אחרי שנים של ניסוי וטעייה.

היו לא מעט תקופות שבהן לקחתי על עצמי, ויש שיאמרו בטרם עת, אחריות רצינית לניהול העסק הזה שנקרא חיים. חשבתי שאולי התבגרתי מוקדם מהצפוי, אלא שאז הגיע מישהו ששבר לי את הלב או שלא קיבלתי תפקיד שרציתי או שרבתי עם החברה הכי טובה שלי - והכל התפרק לי בשבריר שנייה ושוב נראיתי לעצמי ילדה.

#

באחת מפגישות הקפה שלי ושל סבא שלי, כשהתמרמר כרגיל על משהו חסר משמעות, אמרתי לו שבגיל 90 הגיע הזמן שיפסיק להתנהג כמו ילד. וכשהוא ענה לי "לא רוצה", זה שימח אותי מאוד. אז הבנתי שאני לא אזדקן לעולם, ושהאמירה שהגיל הוא חסר משמעות ושהכל בראש היא לא קלישאה. מנגד, זה היה לפני כמעט שמונה שנים, וכל כך הרבה דברים קרו פה מאז. עכשיו אני רק שואלת את עצמי אם אנחנו בעצם עדיין רק ילדים, איך לעזאזל נשרוד את העולם הזה?

#

על מי אני עובדת? גם כשניסיתי להיות בת ה־10 שמעולם לא הייתי, זו שיכולה להרשות לעצמה לא להתעורר בבוקר בזמן, לשכוח את השיעורים בבית ולא להשלים חוסרים בכיתה אם הוציאו אותי מהשיעור - זה אף פעם לא הצליח לי. מאז ומעולם הייתי ילדה זקנה, עם צורך לדאוג לכל העולם בכל רגע נתון, לסגור פינות, לא להשאיר שום דבר ליד המקרה. להכין שיעורים, לסדר את התיק בזמן, לא לאחר, לא לחזור מאוחר הביתה, תמיד להודיע איפה אני, תמיד להיות בשליטה.

גם היום נשארתי הילדה הזאת שתמיד מסתכלת בשעון כשהיא יוצאת לבלות עם חברות, ואז מבינה שעברה את השעה שמשטרת הגבולות שבראשה הציבה לעצמה ולרגע נבהלת. אז עוד דרינק, תשני פחות היום, אני מנסה לומר לשוטרת שבראשי ומסבירה שאני אולי עדיין ילדה קטנה אבל כבר בת 40. לפעמים זה אפילו מצליח.

#

עוד מעט אני סוגרת את השנה ה־18 מחוץ לבית, ומצחיק שאין גיל מאוחר מדי לכנות את בית ההורים "בית". לא משנה כמה בתים תנסי להקים לעצמך עם השנים, וכמה מהם תכני "בית" - זה אף פעם לא יהיה ה"בית". לפחות אצלי. לפחות בינתיים.

אני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שלדור ההורים שלנו כבר הייתה דירה משלהם ושאנחנו עוד מתנהלים בשכירויות. ואולי זה לא העניין. דווקא לאחרונה יצא לי לפגוש הרבה אנשים "מבוגרים" שאמרו לי שעל אף שהם יכולים להרשות לעצמם, הם מעדיפים לא לרכוש נכס. במקום לשלם משכנתה הורגת ולדאוג לירושה לילדים הם מעדיפים לשכור דירה, מדי פעם לרענן את הלוקיישן, להתחדש, לנסות שכונות חדשות ומקומות אחרים. הילדים? שידאגו לעצמם.

יכול להיות שזו הסיבה לכך שאני מסתובבת תמיד בתחושה שהכל ארעי, שאני נעה במסע שלא נגמר של חיפושים אחרי לא ברור מה, אף על פי שלדירות אני נצמדת כבחתונה קתולית. כשגרתי לבד, עברתי שתי דירות בחיי, ואלו היו מערכות היחסים הארוכות ביותר שהיו לי בחיים. מה שכן, עדיין יש לי את ה"בית", על אף שהוריי כבר לא גרים בבית שגדלתי בו. אוטוטו 18 שנים מחוץ לבית, ואלה חיים שלמים, ומעבר לפינה אני כבר יכולה לראות את קו השוויון, זה שיוציא אותי על פי הציפיות שקבעתי לעצמי לבגרות אמיתית. ואולי לא.

#

לפני כמה ימים החבר שלי בא אליי בבוקר. סגרתי את החלונות, הדלקתי מזגן, החשכתי את הדירה לתאורת לילה ושמתי מוזיקה כאילו אין יום עבודה ומיילים שמתדפקים בפוש על מסך הטלפון כדי לקבל יחס. אבל הנחתי את חוש האחריות בצד, את הצורך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, עם הדד־ליין שבאופק והמטלות שעל הראש.

פעם מישהו אמר לי שאני צריכה להתייחס למסע שלי כמו למרתון ולא כמו לספרינטים. זה משפט שלחלוטין שינה את תפיסת העולם שלי. חוץ מזה שהיינו זקוקים לזמן האיכות ביחד עם עצמנו וכל אחד לחוד. אז השלתי את מסיכת המבוגר האחראי ושקענו במוד של ילדות.

כשהוא הלך ופתחתי את החלון ונכנס האור פנימה, הרגשתי שהתעוררתי מחלום וחזרתי למציאות. 38 הודעות בטלפון, חמש שיחות שלא נענו, ועשרות מיילים קפצו לי כמו כלבלבים שרואים חתיכת קבנוס מבצבצת מכף היד. החיים עצמם.