יום עבודה הראשון של השנה החדשה, שמחכה לנו בה הרבה עבודה. רובה עבודה מיותרת. עבודה שתכליתה הרכבת ממשלה בישראל. הלוואי שהיינו יכולים להיפטר מן העיסוקים המדומים האלה. זו פנייה אל גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון להתרומם מעל השטויות ולבחור בדברים הרציניים. 

בתוך הרחש־בחש חסר התועלת והתוחלת היו לנו גם כמה ימי שקט חגיגי של ראש השנה. אנחנו מציינים כידוע 5,780 שנים לבריאת העולם, מעשה שנעשה בשישה ימים זריזים ותכליתיים. אבל, כמובן, לברוא עולם זה לא כל כך קשה כמו לחבר בין אגואים ולחלץ פוליטיקאים מן המלכודות שהם נפלו אליהן בזמן הקמפיין. אגב, תש”ף היא מאה שנים אחרי תר”ף. מאורעות תר”ף נחשבים כתחילת האלימות של ערביי ארץ ישראל נגד היהודים, בראשות אמין אל־חוסייני, מנהיג הפלסטינים, שנעשה בהמשך דרכו לנאצי פעיל בברלין של היטלר. אולי התאריך המשמעותי הזה יזכיר לפוליטיקאים הקטנים שלנו מה חשוב באמת.

השקט הפוליטי של ימי החג היה דומה לשטח הרגוע בלב הוריקן, הסערות חוזרות מיד בתום החג. הפוליטיקה המפלגתית הקטנה חוזרת וממלאת את חלל האוויר ותופסת 99% מן הזמן ומן הטרחה שלנו, מתשומת הלב ומהחומרים הנכתבים, המשודרים והמפוטפטים. מתוך החומרים האלה, 99% מיותרים, לא מעניינים, לא מועילים ולא העיקר.

את הרכבת הממשלה אפשר לסיים בחמש דקות. כל אחד רואה את תוצאות הבחירות. לכאורה, שוויון בין גוש הימין וגוש השמאל, אבל זה שוויון מטעה של אדם שסופר תפוחים ופרפרים באותו טור, ומסכם כמה יש לו ביחד.


אפשר לסיים את הרכבת הממשלה בחמש דקות. צילום: חיים צח, לע"מאפשר לסיים את הרכבת הממשלה בחמש דקות. צילום: חיים צח, לע"מ

כחול לבן התקוממה במשך הבחירות נגד התיוג שלה כשמאל. הייתי באירוע השקת המפלגה והשקת בני גנץ. האירוע כולו סער במוזיקה קצבית למילים “אין יותר ימין או שמאל”. עכשיו נראה: אין, או יש? מה שיש הוא העובדה שלפיד מבין שאין לו סיכוי להיות ראש ממשלה.

עוד דבר חשוב שעל כל אדם ישר והגון לזכור הוא שאי אפשר לכלול את המפלגות הערביות בגוש השמאל. הן אינן שמאל בשום צורה. אם מקבלים את הגדרת השמאל השחצנית את עצמו כמגן זכויות אדם, אי אפשר להכניס אל השמאל את המפלגות הערביות. הן לא לוחמות למען זכויות אדם, זכויות הפרט או זכויות נשים, וכלל לא נוטות לחברה חופשית.

הן, למשל, אינן מתלהבות מנישואים להט”ביים לסוגיהם. המפלגות הערביות גם אינן מתנגדות לכפייה דתית, כשמדובר בדת שלהן. הן אינן בעד הסכם שלום אם הוא כרוך בוויתורים מצדם של הערבים, בני אומתם שמעבר לגבולות, הם קוראים לוויתורים רק של מי שאינו בצד הערבי. הם מזדהים בדרך כלל עם תוקפנות הפלסטינים ומעריצים אותה. הם דומים יותר למפלגות לאומניות קיצוניות בעולם הערבי מאשר למפלגות שמאל בעולם המערבי. ובעיקר, חייבים לומר זאת כדי לא לחיות בעולם שקרי: אין למפלגות הערביות עניין בקיום מדינת ישראל.

אין למפלגות הערביות עניין בקיום מדינת ישראל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אין למפלגות הערביות עניין בקיום מדינת ישראל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


מוזר מדוע ערביי ישראל, שתמיד כאשר פוגשים בהם הם חביבים, אדיבים, מסייעים וידידותיים, בוחרים במפלגות הערביות שזו דרכן, ונותנים את קולם לשנאת ישראל הזו כאשר מגיעות הבחירות. לצערי, על פי תוצאות הקלפיות ביישובים הערביים, רואים שוב ושוב שהמפלגות הערביות, גם בגרסתן המשותפת, מקבלות את רוב 13 המנדטים שלהן מערבים ישראלים, שברגע בחירת הפתק מאחורי הפרגוד מחליטים להצביע בעד מפלגות אנטי־ישראליות למעשה. הקלפי תמיד חושפת מה שמוסתר כל הזמן מאחורי החיוך הטוב.

זהו תיאור קצת ארוך של מה שהקוראים יודעים בלי צורך בכל כך הרבה מילים, אבל לא מעזים לומר אפילו לעצמם מחשש מפני הימ”מ של הפוליטיקלי קורקט שעלול לפרוץ את דלתם ולגרור אותם מצופים בזפת ובנוצות לרחוב, או לפייסבוק ולטוויטר.

כך, אם כן, צריך להיות חישוב אחראי והגון: גוש הליכוד ונתניהו בראשו: 55 מנדטים. גוש כחול לבן, שגנץ ולפיד בראשו: 44 מנדטים, המפלגות הערביות: 13 מנדטים. את 8 המנדטים של ליברמן צריך למנות בגוש הימין. ליברמן, די. לך עם ביבי. אתה רואה שזה מה שעם ישראל רצה. עכשיו גנץ צריך להחליט אם הוא מצטרף לממשלת הרוב, או לא מסוגל לצאת מאורגיית השנאה שעיוותה כל היגיון וסחפה את קמפיין הבחירות של כחול לבן לכיוון שלילי.

את העובדות האלה של בחירת העם יודעים בתוך תוכם גם גנץ וגם לפיד. אלה עובדות ברורות. הבחירות תמו. קמפיין השנאה לא נחוץ יותר. היכנסו בבקשה לממשלה. להתראות בקלפי בעוד ארבע שנים ולא דקה מוקדם יותר.