למחרת רצח רבין פגשתי את דב גולדשטיין בקפה ״אפרופו״ בחולון. גולדשטיין כתב עם רבין את “פנקס שירות", האוטוביוגרפיה המונומנטלית והווכחנית שלו מ–1979, שהציתה שריפה גדולה במפלגת העבודה. ברבות השנים קראתי את שני הכרכים חמש פעמים לפחות, ואני מתרשם עדיין מהירידה לפרטים, מגילוי הלב, מהגישה הדידקטית ומהזחילה, המייגעת לעתים, על פני כל מטר בקריירה הצבאית והפוליטית של רבין. רבין דיבר וגולדשטיין הקליט. פענוח הקלטות הניב מיליון וחצי מילים שהן בערך אלפיים עמודים. מהן חצב גולדשטיין 550 עמודי ספר. הקריירה של רבין נעה בניתורים קדימה, הצדה ואחורה. לא תמיד היה לו קל עם בן־גוריון. עם יגאל אלון היו לו תקלות. בין משה דיין ובינו התקיימה טינה הדדית במסווה של עסקים כרגיל. עזר ויצמן חיכה לו בפינה. גולדה מאיר שימנה את דרכו. ושמעון פרס.

גולדשטיין ישב ליד שולחן פינתי, גדול ודובי. משקפי קרן גדולים עם עדשות סגולות לא הצליחו להסתיר את עיניו הדומעות. לחייו היו אדומות ולחות, וקולו שתמיד היה צרוד ועבה, היה מרוסק ומעושן, מין לחישה ניחרת. ליד כף ידו ניצבה כוס וויסקי עם קרח שלא הייתה הראשונה. לא חשבתי הרבה כאשר שאלה אותי המלצרית מה אשתה. חשבתי שוויסקי הוא מה שעיתונאים שותים ברגעים היסטוריים. היינו ערים יותר מיממה. בלילה הורדנו לדפוס את הגיליון העצוב של יום ראשון. מיד אחריו השלכנו את מוסף “סופשבוע" לפח. היו לנו 24 שעות להרים חדש. הצעתי לראיין את גולדשטיין. היינו מיודדים, ותחושת הבטן שלי הייתה שמי שגבה מרבין את סיפור חייו עד נפילתו ב–1977 ונשאר איתו בקשר, ינבע אותו בוקר כמבוע. לא טעיתי. את הראיון רחב היריעה שהתפרסם ביום שישי, אני משוכנע שאף אחד לא קרא. אנשים לא קראו עיתונים באותו שבוע; הם בהו בהם ובחיים בכלל. השיחה שהתפרסמה ייצגה חלק קטן יחסית מהשעות עם גולדשטיין ב"אפרופו". נותרה לי סטנוגרמה ארוכה.

דב גולדשטיין מת ב–2007 בן 76. הוא כתב את הביוגרפיות של ויצמן, רפול, שמואל תמיר וטדי קולק מפיהם. היה עליו להיות קורקטי, ממודר ומקצוען כדי לזכות באמונם של כמה מהחשדנים הגדולים בפוליטיקה הישראלית. וגם שומר סוד נטול אגו. למחרת רצח רבין היה גולדשטיין פרום כרבים מאיתנו. התרשמתי שהוא רוצה לקחת חלק בעיצוב מה שנקראה לימים “מורשת רבין" ושבעיני עצמו היה לו רישיון לפתוח את לבו.

***

רבים תמהו על כך שדווקא רבין בחר בנתיב נקמה וחיסול חשבונות פוליטי ואישי בפומבי, אבל רבין היה שלם עם הספר שגולדשטיין כתב מפיו. לא התחרט, לא התנצל ולא חזר מאמירות שנדפסו בו. כאשר זעק פרס כנשוך נחש בהתמודדות האחרונה ביניהם בגני התערוכה, ״אני כתבתי עליך ספרים?״, חייך רבין את חיוכו המבויש ונע באי־נוחות גדולה. הייתי שם, וזה היה רגע לפנתיאון, המתמלא במשוריינים חלודים של הפוליטיקה הישראלית. החיים זימנו לרבין לימונים, והוא לא הכין מהם לימונדה. הם החמיצו את פיו, מיררו את חייו והכתיבו לו התנהלות נרגנת שהפכה לסימן ההיכר שלו. לכן הוא נראה חלק מהזמן כמי שהחיים הם טרחה רבה מדי עבורו ומטרד גדול.

״על יסוד הדברים שיצחק סיפר לי על שמעון המצאתי את הביטוי 'חתרן בלתי נלאה'", אמר גולדשטיין. “כשהראיתי לו את הפרק הזה, הוא לא ידע מה לעשות מרוב אושר. הוא יצא מגדרו. הוא חיבק אותי ואמר: 'בדיוק לזה התכוונתי. זה פנטסטי'. יצחק הוא אחד מאותם אנשים שאת הסגולות התבוניות והשכליות שלהם אתה מגלה כעבור חמש דקות ואת התכונות האנושיות והרגשיות שלהם אתה מגלה אחרי 15 שנה. רבדים, רבדים, באטיות, כי הוא ביישן גדול ונחבא אל הכלים. בתקופת כתיבת הספר, באותן שלוש פעמים בשבוע שבהן נפגשנו לשמונה שעות, לא נשמע מפיו ביטוי שגור יותר מאשר השאלה: 'דב, אני כל הזמן אומר אני, אני, אני, האם אני לא מגזים?', אמרתי לו: 'יצחק, אי אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה בגוף שלישי. אם זה כל כך מציק לך, בוא נהפוך את העניין ואני אכתוב עליך ספר'. ידעתי שהוא לא יקבל את זה.

“הלכתי אמש לספרייה בביתי מפני שנורא בא לי לבכות ולא היה לי קשה לממש את הרצון הזה. פתחתי את העותק הראשון שיצא ממכונת הדפוס. עמדתי ליד המכונה יחד עם רבין ושמרתי את העותק הראשון. יש בו שתי הקדשות: ‘לדב היקר, שותפי הנאמן ליצירה מצוינת זו, בחברות עמוקה, יצחק רבין'. ובאותו עמוד כתבתי לאשתי ביד רועדת כמו עכשיו: ‘לאיכותית שלי, שבלעדיה כל זה לא היה אפשרי'.

“הצנזורה ניסתה לעצור אותו ונכשלה. יצחק סיפר בגילוי לב גמור על פרשת גירוש ערביי רמלה ולוד. עם מקלעים שהוצבו ברחובות הראשיים וירו אלפי כדורים, עד שהערבים הבינו שהדרך היחידה שפתוחה לפניהם היא להיאסף במשאיות של צה"ל ולהימלט לירדן. יצחק הסביר שמדינת ישראל אינה יכולה לסבול שבדרך המלך שמחברת את העיר המרכזית שלה עם עיר הבירה, תהיינה שתי ערים ערביות גדולות, טעונות שנאה ומשטמה. שמואל תמיר, שעמד בראש ועדת השרים שהייתה צריכה להכריע בנושא, נשכב לאורך ולרוחב לא להתיר את הסיפור הזה. אמרתי בוועדה: ‘מר תמיר, אסור לספר את האמת במדינת ישראל? הרי האמת הזאת גלויה וידועה'. תמיר אמר: ‘האמת גלויה וידועה, אבל אסור שהיא תבוא מפי הגבורה ומפי מי שהיה ראש ממשלת ישראל. זה יקפח את הטיעון שלנו שנהגנו באנושיות ושערבי שברח ממדינת ישראל ברח מיוזמתו או על פי הפצרת מנהיגי ערב, ולא אנחנו חוללנו את הבריחה הזאת'. יצחק כעס. הוא הלך שוב אל תמיר, אבל לא עזר שום דבר.

“את תרגום הספר לאנגלית מסרתי ליהודי בשם פרץ קדרון. מתרגם מצוין. הבהרתי ליצחק שקדרון שמאלן שלא אצביע בשבילו, אבל על פי תפיסת עולמי זה לא מקפח את הזכות שלו להתפרנס. יצחק אמר: ‘דב, לא יכולתי להגיד את זה באופן יותר מושלם. בוא ניתן לו את העבודה'. לא מחקתי את סיפור רמלה–לוד כאשר מסרתי את כתב היד לפרץ. אחרי שהוועדה פסלה אותו, אמרתי לו: ‘פרץ, אל תתרגם את הקטע ואל תשתמש בו'. הוא אמר: ‘מאה אחוז'. מחקנו והספר יצא לאור. כעבור חודשים אחדים הלך פרץ לתדהמתי ונתן את כל הסיפור ל'ניו יורק טיימס'. זה לא היה עבור בצע כסף. הוא לא קיבל פרוטה".

***

מדי פעם עצר גולדשטיין כדי למחות את אפו במפיות נייר שגבהו לצדו. יותר מכל, כך התרשמתי, היה חשוב לו להבהיר את עומק הקשר בין לאה ויצחק רבין, שהיה מבוסס על נאמנות חסרת פשרות של הרעיה לבעלה.

“נסענו לשדה דב. מטוס קטן של חיל האוויר מטיס אותנו לרמת דוד, שם מחכה מכונית ומביאה אותנו לעין גב למפגש עם יעקב חזן ממפ"ם, אחרי שהתפרסם הסיפור על חשבון הדולרים, ויצחק חושש ממה שיאמר עליו. חזן אומר דברים נוחים יותר מאשר ציפינו אבל לא חמים. טסנו חזרה. רותי ואני על מושב אחד, לאה ויצחק במושב השני. המטוס נוהם. 12 בלילה. הטייס פותח את הרדיו לשמוע חדשות. ‘היועץ המשפטי אהרן ברק החליט לא להסתפק בכופר אלא לתבוע את אשתו של ראש הממשלה למשפט'. תדהמה. יצחק מתכווץ. אני רואה אותו נעשה יותר קטן, מתכנס. לאה הגיבה כפי שבחיים לא ראיתי אותה. היא קמה כאילו היא הולכת לכיוון פתח המטוס. לא ידענו לאן היא הולכת ומה היא מתכוונת לעשות, אבל שומעים אותה אומרת: ‘אני מתאבדת. אני לא אוכל לעמוד בזה בגלל יצחק'. יצחק קם, תפס אותה בשתי הכתפיים, חיבק אותה, הצמיד אותה אליו ואמר: ‘אנחנו ניאבק בזה יחד, ואנחנו נצליח בזה ביחד. אין את ואני, יש רק שנינו יחד'.

“חשוב להבין את הרקע להתמוטטות של יצחק בתקופת ההמתנה לששת הימים. בין בן־גוריון ויצחק יש סכסוך עוד מימי הפלמ"ח. יצחק השתתף בכנס פירוק הפלמ"ח שבן־גוריון אסר עליו להשתתף בו. אבל הוא מעריץ את בן־גוריון והולך לפגישה איתו בתחושה שסוף–סוף הוא ישאב עידוד ממישהו. מישהו שיחזק את ידיו. לאסונו קורה לו בדיוק ההפך. בן־גוריון אומר לו את הדברים הכי חמורים בעולם. הוא אומר לו: 'אתה תביא את מדינת ישראל לשואה יותר גדולה מהשואה באירופה'. זה שובר אותו. בן־גוריון אומר לו: 'תתחפרו, אל תירו ירייה'. אז הוא נשבר. התמוטטות עצבים. הוא עייף, הוא לא ישן, הוא משתעל, הוא מלא ניקוטין, הוא מקיא. הוא מרגיש שאסור לו לשאת בנטל הזה. לכן הוא מזמין אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם, והוא משוכנע מעבר לכל ספק שמילה לא תצא מפיו. שעזר לא ישתמש בזה כנשק פוליטי. אחר כך מגיע ד"ר גילאון, נותן לו זריקת הרגעה, יצחק ישן 12 שעות ומתעורר מאושש. כשנגמרת מלחמת ששת הימים וממנים את רבין לכהן כשגריר בארצות הברית, עזר נפרד ממנו בשדה התעופה ואומר לו: ‘אם אתה רוקם בלבך תוכניות לקריירה פוליטית כאשר תחזור מהתפקיד בוושינגטון, אל תשכח שאני פה בשביל לספר את הסיפור'.

“נסים משעל הממזר, עיתונאי טוב, ידע ארבעה חודשים לפני שהספר יצא לאור, שטמון בו חומר נפץ. משעל מפציר בי במשך חודשיים שאתן לו לפרסם צימוקים מהספר. עשרה ימים לפני שהספר יצא התייעצתי עם יצחק. גם דן מרגלית רצה. למרגלית יצחק לא רצה לתת, מפני שחשב שהוא איש של פרס. למשעל, הוא אמר לי, תן. נתתי לו. בין היתר את ‘החתרן הבלתי נלאה'. יצחק היה אז חבר כנסת במקום 20. אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. ב'מעריב' היו שואלים אותי: כמה פעמים עוד תראיין את רבין עד שיתברר לך שהוא החור בבייגלה?

“רבין נסע לשבוע כאורחו של הרוצח צ'אושסקו. הוא התארח אצלו. לפני שחזר פרסם נסים ב'מבט' את הסקופ על 'החתרן הבלתי נלאה'. הארץ רוגשת. מרכז מפלגת העבודה מתכנס. חברים שואלים את פרס מה יש לו להגיד. פרס אומר: 'סליחה, מי זה יצחק רבין?'. לאה ויצחק חוזרים מרומניה. צריך היה להיות שם כדי להבין את הבדידות. שתיים וחצי בבוקר. גשם זלעפות. ראשונה יורדת לאה. אני מסתכל מסביב, אין נפש חיה. לא שר, לא אדם, לא קצין. רק מיכה גולדמן. לאה מחזיקה עיתון על הראש. במכונית בדרך החלטנו יצחק ואני להתגונן מפני מה שצפוי לנו. הוא היה איש בודד. הוא היה חייב לעשות את החשבון עם מי שהוא חשב שגרם לבדידות הזאת.

“בניסיון להשיב לעצמו את מעמדו וכבודו שאבדו לו, השקיע יצחק השקעה גדולה בדימוי השלילי שהיה לפרס בעיני הבריות. הוא יצר אותו, עודד אותו, טיפח ופרנס אותו. כמו שלשמעון היה דימוי שלילי יותר מהמהות האמיתית שלו, לרבין היה דימוי חיובי יותר מהמהות האמיתית שלו. הפער ביניהם לא היה בעיניי אף פעם שאחד כולו שחור ואחד כולו לבן. אחד כולו צדיק ואחד כולו רשע. אחד כולו פוליטיקאי חותר וחתרן בעל אמביציות אישיות, והשני חף מכל יומרה אישית. לא קיבלתי את זה".

***

“מי שאמר שלאה אשמה במפלתו של רבין ב–77', צריך להשלים את האמירה על ידי כך שהוא מודה שהיא אשמה גם בקריירה שלו. היא הייתה המארחת, היא קשרה קצוות, היא סללה דברים. בשנת 87' זימן זלמן שובל מסיבה לרגל צאתו לאור של ספר של משה דיין. לאה ויצחק עמדו מבודדים. ניגשתי ואמרתי ליצחק: ‘יצחק, אתה עוד תהיה ראש ממשלת ישראל. כאשר תתמלא הסאה משלטון הליכוד, שאינו מספק שום פתרון לשום בעיה, אתה תיבחר לראש ממשלה'. יצחק אמר: ‘לעולם לא. אין סיכוי כזה'. לאה'לה אמרה: ‘דב'לה צודק, אתה תיבחר'.

“תמיד שתינו. כל השנתיים וחצי של כתיבת הספר. לפעמים שתינו שתי כוסיות וויסקי, ולפעמים, כשהשיחה נתארכה כדי שבע או שמונה שעות, הלכנו לאכול יחד צהריים ושתינו כוסית וויסקי שלישית. ערכתי פעם ראיון עם יצחק שמיר בביתו בתל אביב. רעייתו שולמית אמרה לי: ‘יצחק טלפן וביקש לומר לך שהוא מאחר ב־20 דקות'. ואז שולמית אומרת לי: ‘הוא שותה הרבה רבין, מה?' אמרתי: ‘לא, הוא שותה מתון, הוא שותה כמוני. זה לא מפריע לשיקול הדעת, לערנות ולחדות שלו. למה את שואלת? מפני שיצחק השני, בעלך, מעולם לא טעם כוסית אלא בנסיבות שאין בהן מפלט?', ‘תסלח לי', אמרה גברת שמיר, ‘אתה פשוט טועה. לפני שהוא נבחר לראש ממשלה הוא שתה בכמות שחשבתי אותה למופרזת. מרגע שנבחר לראש ממשלה הוא הפסיק לגמרי כדי שלא ישתבש שיקול הדעת'.

“אכלנו צהריים ב'אולימפיה'. פתאום יצחק אמר לי: ‘אני רוצה לספר לך סיפור שבחיים לא האמנתי שאספר למישהו. אתה יודע שיש לי שעות מעטות של אושר אמיתי'. חתנו נפצע והיו קשיים במשפחה. 'אתה יודע מה הייתה שעת האושר הגדולה ביותר שלי בחיים עד עכשיו?'. ניסיתי: ‘הפלמ"ח, ירושלים, ששת הימים, השגרירות, ראשות הממשלה?', ‘לא', הוא אמר. ‘אתמול בא אליי הנכד, התיישב לי על הברכיים ואמר לי: סבא, אני רוצה להגיד לך משהו. אם לא סבתא ואתה, אז היינו ילדים אומללים. בגלל סבתא ואתה, אנחנו ילדים קצת יותר מאושרים'.

“היו דמעות בעיניו והיו דמעות בעיניי. כשנפרדנו, הלכתי איתו לדלת של 'אולימפיה' ובפעם הראשונה בחיים וגם האחרונה, הוא חיבק אותי בשתי זרועותיו, הדביק לי נשיקה גדולה על הלחי והלך".