מאמר זה עוסק במספרים בהקשר של בחירות. ותחילה לסיפור קצר על "משחק במספרים". מחקר שנערך בזמנו על ידי חוקר צעיר במודיעין האמריקאי הראה שהצבא האמריקאי שנלחם בדרום וייטנאם נגד הווייטקונג (שנתמך על ידי צפון וייטנאם) הפריז כל הזמן בדיווחיו על אבידות שהוא גרם לווייטקונג. הוא שיחק במספרים, בשיטות יצירתיות, עד כדי כך שבוושינגטון הגיעו למסקנה שכמעט לא נשארו יותר לוחמים כשירים לווייטקונג, ועל כן המלחמה עומדת למעשה לפני סיום, בניצחון אמריקאי. ב־30 בינואר 1968 פתחו 80 אלף חיילי וייטקונג בהתקפת פתע רבתי על הכוחות האמריקאיים, שנודעה בשם "מתקפת טט". בוושינגטון נפלו מהכיסאות מרוב תדהמה: איך זה יכול להיות? הלוא הרגנו להם בשנה האחרונה כמעט את כל החיילים שלהם.

ועכשיו לשלוש נקודות על מספרים אצלנו ומה שמאחוריהם: קראתי כתבות ושמעתי פרשנויות שהליכוד הפסיד מאות אלפי קולות לעומת בחירות אפריל, והוא איבד בערך עשרה מנדטים. הסתחררתי מרוב הסברים איך זה קרה, ואיך כל הקולות של כחלון שכביכול ירדו בעבר מהליכוד, היו צריכים לחזור אליו, אך לא חזרו. מה לעשות שעל פי מה שעיניי רואות בתוצאות הרשמיות של הבחירות, הליכוד איבד 27 אלף מצביעים, ויש לו שלושה מנדטים פחות; כחול לבן עלתה ב־26 אלף מצביעים, ואיבדה שני מנדטים. זהו. כאן טמונה הטרגדיה הגדולה של תוצאות הבחירות. אין אף מנצח. כל משחקי המספרים לא יכולים לשנות את המציאות העגומה הזאת מבחינה לאומית.

השנייה נוגעת להצבעה במגזר הערבי. התקשורת שלנו העלתה על נס את אחוז ההצבעה הגבוה במגזר הערבי. אז בואו נתעמק במספרים. אכן, אחוז ההצבעה במגזר הערבי עלה בבחירות ספטמבר בכ־10 אחוזים לעומת בחירות אפריל. ובמקביל, המפלגות הערביות המרכיבות את הרשימה המשותפת עלו מ־10 מנדטים (כבודדות) ל־13 מנדטים כשהן ברשימה אחת, עלייה שהתבטאה ב־134 אלף קולות יותר.

אבל שימו לב למה שקרה למפלגות היהודיות הציוניות: בבחירות אפריל, קיבלו המפלגות היהודיות כמעט 29% מכלל הקולות הערביים והדרוזיים, כאשר מרצ הפליאה לעשות וקיבלה במגזר הערבי 24% מכלל כל הקולות שקיבלה בבחירות. ואילו בבחירות האחרונות קיבלו המפלגות היהודיות רק כ־20% מהקולות הערביים והדרוזיים, כאשר מרצ (הפעם בשם המחנה הדמוקרטי) איבדה כמעט שני שלישים מהקולות שהצביעו עבורה באפריל. במילים אחרות: העלייה הגדולה בשיעור ההצבעה במגזר הערבי תרמה רק לרשימה המשותפת, ולא הביאה ליתר השתלבות במפלגות יהודיות, ובראשן מרצ. ובכלל, מעניין שאין כיום אף חבר כנסת ערבי בשום מפלגה יהודית.

ואי אפשר שלא להבליט את כחול לבן, שזכתה למרבית הקולות במגזר הדרוזי, ללא ספק בשל הבטחתה לשינוי בחוק הלאום. ונקודה שלישית למחשבה בעניין הערבי. סקר עומק שערך לאחרונה המכון לדמוקרטיה מעלה שני ממצאים מאלפים: מצד אחד, 85% מערביי ישראל אומרים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו, ו־65% גאים להיות ישראלים (!). בו בזמן 77% מהם סבורים שלישראל אין זכות להיות מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי. כאן קבור הכלב של בעיית האוכלוסייה הערבית (הפלסטינית) במדינת ישראל: יותר בעיה לאומית מאשר בעיה אזרחית שוויונית גרידא.