אני אוהב אומנות. אני אוהב אומנות מכל הסוגים: אומנות פלסטית, ציור, פיסול, צילום, מיצבים, מיצגים. בעיקר אני אוהב אומנות עכשווית. אני אף מגדיר את עצמי כאומן. פסלי חוצות מעשה ידיי מוצבים במקומות שונים בארץ, הצגתי תערוכות, מיצבים ומיצגים. אין פלא, לפיכך, שאינני מוותר על התערוכה לאומנות עכשווית הגדולה באירופה. אני מתייצב בה בכל עת שהיא מוצגת, פעם בשנתיים - הביאנלה בוונציה.
 

השנה נחלתי אכזבה מסוימת. העבודות מעוררות המחשבה וההשראה שזכיתי לראות היו מועטות. כמובן שלא הספקתי בזמן הקצר שעמד לרשותי לראות את כל מה שהוצג. התערוכות מפוזרות בכל ונציה: במוזיאונים, בגלריות, בכנסיות, אך בעיקר בגנים, שבהם קיימים ביתנים של מדינות רבות, ובמחסן הנשק הענק והישן בנמל, הארסנל, שבו מרוכזות עבודות ברצף שלא נגמר.
 

התרשמתי מאוד מהעבודות בביתן של אזרבייג'ן, שעסק בתקשורת בין בני אדם; המתנתי בשמחה כחצי שעה בתור לתערוכה המינימליסטית של בריטניה; ספגתי בהבנה את הרסיסים שניתזו עלינו ביציאה מהביתן הצרפתי; וכמעט השתטחתי על הארץ לאחר שנתקלתי בכרית באחד מהחללים החשוכים. כמות עבודות הווידיאו־ארט הייתה מרובה, וחלקן דרש זמן רב מן הצופה על מנת להבין למה התכוון המשורר.
 

הביתן הישראלי הצליח להרגיז אותי. לא זכיתי לראות את המוצג בו וכמוני רבים אחרים. הביתן הציג בית חולים שדה, נושא שאני, כרופא, בוודאי מכיר. אבל לראות אותו כעבודת אומנות עם מסר לעולם - לזה לא זכיתי.
 

בכניסה חולקו מספרים על ידי מכשיר אוטומטי, כמו בביטוח לאומי. ואז היה על הצופה לשבת באחד הכיסאות שהוצבו שורות־שורות מול מסך ולצפות במיצג בהמתנה שהמספר יופיע על צג. אז היה עליהם לגשת לאחות, לקבל ממנה צמיד הנענד על פרק היד, ורק אז הורשו לעלות אל החלל העליון שבביתן. המספר שהנפיק לי המכשיר היה 383 ולאשתי 384, כאשר על הצג הבליח המספר 270. האיש האדיב שהסביר לנו את ההתנהלות בביתן הרגיע אותנו: "אני לא רואה פה מאה אנשים. זה לא ייקח הרבה זמן". אבל אנחנו, ומתברר שגם רבים אחרים, התייאשנו אחרי המתנה ארוכה ופרשנו בלי לראות את המיצג.
 

לא ראיתי פספוס כל כך גדול לאומן. זה גם פספוס גדול למדינה ובזבוז כסף. חבל.