השבוע אציין שבע שנות ניקיון. רק להיום, כמובן. לפני שבע שנים אפילו לא חלמתי שאגיע לנקודת הציון הזאת. אז, באותו יום חמישי, מפורק בתוך במאזדה ירוק־זית, עם עיניים מלאות רסיסי זכוכית, אוזן שמאל חצי תלושה, צלעות סדוקות ולסת שבורה, עוד האמנתי שאצליח להחליק גם את זה, ושוב אף אחד לא יידע. 
 

גם כאשר שני כבאים חתכו את חגורת הבטיחות, הוציאו אותי מהרכב והשכיבו  אותי על אלונקה, אמרתי לעצמי שאני בסדר. נכון שכואב, אבל מה העניין פה עם כל הסירנות והאורות של המשטרה והאמבולנסים? אפילו אמרתי לנוכחים שאתפנה באופן עצמאי לאיכילוב, שהכל בסדר, אבל קצין משטרה הסביר לי שאין מצב. "אתה עולה לאמבולנס, כי אני אמרתי, זוז!", אמר. 
 

הקשבתי לכל הקשקושים של הפרמדיקים, אבל גופי היה עדיין דרוך. במיון עוד חשבתי איך אני יוצא מזה בשקט, בעוד שכל מיני חלוקים ממששים אותי, והכי גרוע - לא מפסיקים לדקור אותי. שאלו אותי איפה כואב, סימנתי ביד על כל הגוף. לא יכולתי לראות, אבל שמעתי מישהו אומר "תנו לו מנה של מרטל" או משהו כזה. אחרי זה חיזקו במורפיום והיה ריחוף של כיף. 
 

לא יודע איך, אבל פתאום שמעתי את הקולות של דאפצ'ו ורמבו, ממש ליד המיטה. מי הודיע להם קיבינימט, חשבתי אז. דאפ, שהיא פינגווינה, הפחידה גם את הרופאים בסדרת שאלות, כאילו חקרה אותם בחקירה נגדית. רמבו רק שאל: "מה מצבנו, קוף"? סימנתי באצבע שהכל בשליטה, אבל הוא נשאר לידי כל הלילה, כי הוא לא האמין לי. הוא לא מאמין לי עד היום, אם כי הוא תמיד מחייך. בהמשך הוא ילווה אותי בעוד אשפוזים וניתוחים. אני אף פעם לא מעדכן לפני, אבל הוא תמיד מגלה ומתייצב.
 

במקביל הייתה הג'מעה עסוקה בהתייעצויות איך ולאן ממשיכים מכאן. לא הייתי ילד, הייתי אז בן 53. בדיעבד הבנתי שהוחלט לשלוח את הילד של ברזי, רן, רופא מתמחה בפסיכיאטריה, וגם דוקטור למדעי החיים, שהיה כבר אז חוקר מיומן של פרקינסון. פתאום הוא הופיע אצלי בדירה במוצ"ש. "מה קורה קוף, איך אתה"?, שאל.
 

בקושי רב נשכבתי במיטה בחזרה. "חי על בטריות, ילד. מה אתה עושה פה"? 

הוא בא כבר עם החלטה. "באתי לראות איך אתה מרגיש. שמע, אני לוקח אותך איתי לגהה. אם אתה בא איתי בטוב ולא עושה לי בלגן, הכל יהיה חלק ויתקנו אותך. לא אני, אבל אני אדאג לך, אתה יכול לסמוך עליי. אבל אם תתנגד, יהיה בלגן. יאללה תחליט, עכשיו". 
 

הוא 1.70 מ' וקצת הילד הזה. אני מכיר אותו מילדותו ומבגרותו. דפקנו ימבה צ'ייסרים וצוללות בהופעות בברבי, חיות לילה עם שלום ופורטיסחרוף, בין השאר. תמיד דיווחתי לאבא שלו שהילד סוחב יופי, ואף שהוא גאון, הוא יודע לבלות. 
 

"קוף, שמור לי על הילד", נהג ברזי לומר. "הוא לא כמוך נער פנימיות וילד שאוהב את הרחוב. הוא צריך להיות דוקטור ולהציל את האנושות, אני משקיע בו את החיים שלי". 
 

ופתאום הילד הזה עומד מולי, שליו לגמרי, מתנמר עליי בלי בושה. כבר אז לא עשו כבוד לפז"ם, בטח שלא לאדם. אז אמרתי לו: "לך מכאן, כל עוד אני עדיין איתך. אתה הרי מכיר אותי".
 

אבל הילד לא ויתר. "אני אורז לך תיק. אתה בא איתי. אתה נראה סמרטוט, אתה בהתייבשות, אתה גמור, ואתה עוד חושב שאתה שולט בהכל. אתה לא יכול ללכת מכאן לדלת. יאללה בוא כבר". 
 

לא היה לי כוח גם לחשוב, והד"ר־ילד היה צריך לעזור לי ללכת. למטה חיכו מריומה, דאפצ'ו ורמבו.
 

# # #

כשביליתי השבוע ברודוס, וחשבתי ברוורס על מה שהיה אז, בעודי מתחת למפל המים הקרים בבריכה, סיכמתי עם עצמי שזה היה הרגע שבו הפנמתי שתם הטקס. כולם ידעו ויודעים, שום סיפור לא ישיג לי זמן אצלם. כי נגמר לי הזמן.
 

לגהה הגעתי שפוך לגמרי. המדדים היו על הגבות. הכניסו לי כל כך הרבה עירויים, ואפילו לא כאב לי. שאלו אותי מה לקחתי, ועניתי כדורי הרגעה. הם שאלו איזה, ואם רופא נתן לי, והבנתי שהם לא במשחק. כשגלגלו אותי בכיסא גלגלים למחלקה הסגורה עם כל מיני צמידים על הידיים ראיתי דלת עם זמזם, ולא נתנו לחבר'ה להיכנס. הפנמתי שעכשיו זה אני שנלחם על החיים שלי, אין על מי ליפול. רק ביקשתי מהם לפני שהלכו ששרית (אז עוד לא קראתי לה כיפוש), שורק'ה והבנות שלי לא יידעו מה שקורה כאן. הם ענו שלא אדאג. בדיעבד הם לא ספרו אותי, ולא סופרים אותי מאז.
 

# # #


השבוע בהרצאה.

"חבר'ה, אני רואה שאתם שקטים וקצת המומים, כי יש את הפוזה שאתם מכירים אותי מטלוויזיה ורדיו, ועכשיו אתם שומעים את הסיפור הזה. אז תנו לי לתת לכם רקע קצר, שתבינו איך הגעתי לאן שהגעתי".
 

בקיץ 2006 הייתה כאן מלחמת לבנון השנייה. אתם הייתם אז בגן טרום חובה. הייתי בצפון במסגרת העבודה שלי ברדיו. נפלו קטיושות על אצבע הגליל. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהסתובבתי שם באירועים כאלה, ותמיד החזקתי מעצמי עבדאיי שלא עושה חשבון לכלום, מה יהיה - יהיה. אוקצור, באחד המטחים על קריית שמונה איבדתי את זה. בדיעבד זה היה התקף חרדה חמור. לא התייחסתי אליו, התאוששתי מהרעידות ומהתחושה הקשה, והמשכתי לעבוד, להגיש תוכנית, ונדמה היה שהכל בסדר. אחר הצהריים ירדתי דרומה, עוד מטח ירד על עפולה, עוד פעם התקף. במקום להפנים שאני בבעיה, עוד עליתי לשידור חי אצל סלוצקי ודומינגז, שידעו שאני בדרך לתל אביב, והסתלבטנו על חיזבאללה שלא מדייקים במטרה.
 

המלחמה נמשכה 33 ימים. חזרתי לתל אביב ולא יכולתי להירדם, אף שעבדתי כרגיל. שוטטתי בלילות אחרי העבודה, ואז גיליתי קפה אינטרנט שהיו בו חמש מכונות חיש־גד אלקטרוני של מפעל הפיס, והוא עבד 24/7. מצאתי לי בית. בכל הלילות הייתי שם עם האנשים של הלילה. נהגי מוניות, זונות משני המינים שסיימו משמרת, וסתם שבורים שמאמינים שזכייה ב־500 שקל בממוצע תשנה להם את החיים. יש בירות, צ'ייסרים, בקיצור החיים דבש. 
 

לא פניתי לטיפול, השתמשתי בחומרים שאני מכיר. כאשר לא ישנים בלילה, הסרוטונין משתנה, הבנאדם מתחיל להיות "עצובי" נורא. אין לו תיאבון והוא מחפש איזה ממריץ שייתן לו כוח לעבור את היום. אז מוצאים בית מרקחת ידידותי לסביבה וקונים כדור ב־70 שקל ליחידה. מחזקים בג'וינטים, פה ושם קצת נותנים באף "פופרס" לעיצוב האישיות, בעיקר כשיש בת זוג עם אף מתאים, ומלווים בערק עם קצת נענע, כי חייבים חלבון מהצומח. 
 

עד כאן רות? הבנתם חבר'ה? כל מה שציינתי כאן זה סלט של בלגן. אני חייב להדגיש שעד 2006 ידעתי לבלות טוב עם גבולות גזרה ברורים בכל: חומרים, שתייה ומכונות בקזינו. אף פעם לא הייתי על השולחנות, כי הייתי במודעות עצמית שאין לי כסף לזה. אבל כשנדפקת לך האישיות של הגבר־גבר ואתה לא יודע להתארגן על החרדות, חומרים משפרי תחושה הם אסון, אני אומר לכם. אתם לא חייבים להאמין לי, אבל כדאי. קיבלתם את העצה חינם.


# # #


בחזרה לגהה.

תענוגייה זה לא היה. חייבים להילחם שם על הביטחון האישי שלך בכל דקה ביום. להיות זהיר, לא להרגיז איזה פסיכי בהתקף, כי זה ייגמר רע. וכן, יש אלימות. במיטות, בחדר האוכל, כי זו לא קייטנה רבותיי. 
 

זוכרים שביקשתי מהג'מעה שכיפוש לא תדע? אז ביקשתי. למחרת היא התייצבה במקום בשמלה ועל עקבים כאילו באה לדייט, ואמרה משפט שלא אשכח בחיים: "הייתי צריכה להיות פסיכולוגית. אני ממש טובה בזה". 
 

לקחתי אותה לאיזולטור. שכב שם דני, חבר שלי של הרבה שנים. הוא היה כפות למיטה, זיהה אותי וצרח לי מבפנים: "קוף, תוציא אותי מפה. אתה מכיר אותי, דבר איתם". לא אשכח את הצרחה הזאת ואת מראה פניו המסויטים כל חיי. לכיפוש לא זזה שערה בריסים. 
 

סיפרתי לה על ההיכרות רבת השנים בינינו, על זה שדני מחזיק בשלושה דוקטורטים שונים, על החגורה השחורה שלו בקראטה ועל חוויות שעברנו. 

"מה קרה לו?", היא שאלה. ועניתי שהוא התמוטט בארוחת ערב, ועכשיו הוא כאן בכלוב, יחד איתי. 
 

"אני מבקשת שלא תתעסק בבעיות שלו", אמרה כיפוש, "תדאג לעצמך. מה שחשוב זה אתה, שתצא מכאן". 

לא עניתי לה, כי היא לא מבינה בזה וחבל על המילים. 
 

הרבה מאוד חברים הגיעו לבקר אותי מדי יום, לא עזבו אותי דקה לבד. הם הביאו לי אוכל וסיגריות. סיגריות בסגורה, זה סוג של מטבע ששומר על ביטחונך. כולם מעשנים, והמון. חלקם גם אוהבים שוקולד, כי סוכר מעלה את רמת הסרוטונין. ואצל רוב החולים הוא נמוך. 
 

אחרי 11 יום סיימתי בהצטיינות את הטירונות ועברתי למחלקה פתוחה. זה ממש קאנטרי קלאב, רק בלי בריכה. מדשאה ענקית, מכשירי כושר, רק שלאף אחד אין אנרגיה אפילו לגעת בהם. ויש גם קפיטריה. 
 

עם כל הטוב הזה, אתם לא רוצים לחוות את החוויה הזאת. עליי, אני משוכנע בזה. השותף שלי לחדר היה קיבוצניק צעיר, רס"ן בתותחנים שסיים פו"מ וחיכה לתפקיד ראשון כסא"ל. החברים שלו עשו לו מסיבה, והוא עישן שם סוג של חגיגת ונדפק לו הפנטהאוז בראש - לכל החיים. כן, רבותיי, זו לא שפעת, ולא מחלימים מזה. 
 

צה"ל שחרר אותו מיד. הוא היה זרוק במיטה, בוהה כמו צמח. הוריו, שהיו בערך בגילי, הזדקנו ב־20 שנה בתוך רגע. אני מבקש מכם, אל תתקרבו לטינופת הזאת, שערבב איזה סמרטוט, רק כי זה זול בפיצוצייה. לי היה תמיד את הפחד לא לגעת בזה, ואני מקווה שיהיה גם לכם.
 

במהלך 20 הימים בפתוחה חיפשו החברים שלי מכון גמילה מהתמכרויות. הם היו בכמה, חלקם מפוארים, חלקם דוחים, אבל הם בחרו ב"אחווה" באלפי מנשה. אותי בכלל לא שאלו, הם החליטו בשבילי. זה טיפול יקר מאוד, כי צריכים להיות סגורים שם ארבעה חודשים מינימום, לפעמים גם שנה. אז דיר־באלקום, ההורים שלכם יפשטו רגל אם תגיעו למכון כזה.
 

הבעלים הם לוריס ואלכס. שניהם היו מכורים קשים אבל כבר נקיים הרבה שנים. רק מכור מבין מכור, כל השאר הם שרלטנים שלובשים תחפושת. לכן גם כל הצוות באחווה: עובדים סוציאליים קליניים, קרימינולוגים קליניים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים וכמובן המנחים של קבוצת הטיפול (שבעה־תשעה מכורים בסבב) היו מכורים־נקיים. שיטת הטיפול היא גשטלט שמשלבת את תוכנית 12 הצעדים. הצעד הראשון הוא להודות שאתה זקוק לעזרה.
 

אלכס כבר ראה הכל מכל, באמת. כשהגעתי אליו דור־טו־דור מגהה הוא חיכה לי עם פיתה דרוזית טעימה. הוא קרא לי רוני, כי לא אהב את הכינוי קוף. יש לו רי"ש מתגלגלת. ואותי - שאני רגיש לדיאלקטיקה והיגוי נכון של מילים - זה הצחיק ומצחיק עד היום.
 

"תגיד לי רררוני, כשהחברים שלך הביאו אותך לכאן, דאגת להחנות את הפוזה שלך בחניה בחוץ? 'תה יודע, אצלי אין פה סטארררים של רדיו וטלוויזיה. אתה תעשה מה שאני אגיד לך, כן"? 
 

אז אמרתי לו שכן. שאתנהג יפה, ובלסתי את הפיתה. הוא הכין לי קפה שחור, ואז אמר את משפט הקסם: "אתה יודע איך אני מזהה משתמש מכורררר"? 

עניתי שאיני יודע. 
 

"השפתיים שלו זזות, והוא מוציא קול. 'תה, אני, וכולנו, אנחנו משקרים כדי להרוויח דקה. אז אני לא אשאל אותך מה קרררה, כי אתה תשקררר. לך לנוח ותזכוררר, כאן כמו בחיים - לכל דבררר יש תוצאה. יש כאן נהלים מאוד פשוטים ובררוררים. אסור להשתמש בכלום: לא בתרופות, לא בהמצאות, בכלום. יש לי רישיון ואישוררים לבדוק אותך מתי שאני רררוצה, אבל אני לא צררריך. אני מסתכל ויודע הכל. אתה יותררר חכם ממני בספורררט, אבל אני חכם בחיים. אז הנה חסכתי לך כמה שקרררים". 
 

# # #

לא היה קל שם באחווה. הם מפרקים את הבנאדם, פושטים ממנו את כל ההגנות שבנה הרבה שנים. אנשים מתפרקים שם לרסיסי זכוכית. הטיפול אינטנסיבי. מיד הפנמתי שאין לי ברירה אלא לוותר על האגו.
 

לחופשות סופ"ש היו מוציאים אותי רק החברים, וכמובן כיפוש - הפלורנס נייטינגייל שלי - שהתחייבה לשמור עליי בדירתה. הורו לה לנעול הכל ולישון עם המפתח. לא שחשבתי לברוח, כי לא היה לי לאן, גם לא כסף, ובכל נסיעה חזרה למכון הייתי נכנס לדיכי־קליני. 
 

גם שאר החברים נכנסו לסבב. רוברט אסף אותי פעם, סמך עליי שאכוון אותו, והפניתי אותו לכיוון צומת תפוח. כאשר ראה את השלט לשכם, הוא נבהל קצת. "שמע, יא בנזונה, אתה באמת חולה נפש, צריך לסגור אותך בכלוב לשנה. זהו, אני מחזיר אותך לאלכס, כי נמאסת עליי".

"למה אתה ככה בנאדם", עניתי לו. "צחקנו קצת, נהניתי מזה שנכנסת ללחץ". אז הוא ויתר לי.
 

# # #

יקיריי, עוד לא נולד המניאק שיצליח לעצור את הזמן. סיימתי את התקופה שנגזרה עליי. חזרתי לכיפוש והתחלתי את תהליך השיקום בעבודה, בהחזר חובות, בשיקום הבריאות הפיזית. החברים שלי גייסו הון עתק כדי לסגור חובות שלי ברחוב, כי לוויתי המון. המעסיקים שלי בכל התחומים מימנו את הטיפול שלי ושילמו לי שכר כדי שאוכל לחיות, ובנוסף השקיעו הון בסגירת החובות שלי לרשויות ולבנקים. דאפ הפינגווינה וכיפוש, שמונו לאפוטרופוסיות שלי, ניהלו את הסוגיה הזאת במשך שנתיים וחצי. היה לא קל, חוויתי משברים אישיים, בעיקר לבד ביני לביני - אבל שמרתי על ניקיון, ספרתי כל יום. יש לי כאן בסלולרי את תפילת השלווה. שבע שנים אני לא זוכר אותה בעל פה, אז היא כאן. 
 

עברתי שלושה ניתוחים, איבדתי ראייה בעין שמאל כתוצאה מאירוע איסכמי. אבל אני כאן א־לייב־אנד־קיקינג. התחתנתי עם כיפוש לפני שש שנים, יש לנו את גיאצ'ו, ששומר אותי צעיר, והיא מגדלת את שנינו. הבנות הגדולות שלי, ירדן ויולי, מדהימות ומכילות את אבא שלהן, שהוא לא אדם קל להכלה.
 

זה הסיפור בגדול רבותיי, והיו בו גם רגעים טרגיים. השותף שלי לחדר באחווה, מיקאל, בחור חמד, שוקולטייר וצייר מפריז, מת מדום לב. הוא היה רק בן 41, נקי 11 חודשים. שני התאבדה ביום כיפור לפני שש שנים. היא הייתה פרח נדיר ואבוד, רק בת 28. אני זוכר אותם כחברים שלא שבו מהקרב, והאמינו לי ששמירת ניקיון היא מלחמה יומיומית וזה־לכל־החיים. הם מופיעים לי לפעמים בחלומות, ואז אני קם לעשן סיגריה, שותה מים ואומר תודה לאל, תודה לחברים המסורים שלי, תודה לילדים שלי ותודה לכיפוש, שבלעדיה אני כלום ושום דבר. 
 

תודה גם לכם ילדים שהקשבתם לי בדממה, 70 דקות. זה לא ברור מאליו. שנה טובה וחתימה טובה.

(קטעים מהרצאה תחת השם "נקי, רק להיום", בפני תלמידי בית ספר תיכון, כיתות י"א־י"ב, שהתקיימה השבוע).

tguvot@maariv.co.il