בתוך המעבר מהשנה שעברה לשנה החדשה נעלמה לנו פתאום מפלגה. היא הייתה בסביבה, אני בטוח, ראיתי אותה איפשהו, ופתאום היא נעלמה. שמה היה מפלגת העבודה. לפני זה המערך, לפני זה מפא”י. מפלגה אדירה, גדולה וכמעט כל יכולה. מפלגה שעשתה דברים כבירים בתנופה. לאיפה היא נעלמה פתאום, ואיך?

כשהייתי בכינוס שרידי המפלגה הזו לפני כשנה בגני התערוכה בתל אביב, הייתה שם סערה נגד אבי גבאי. צעירים זעקו. כשהצלחתי לרגע להשתיק את הטון הנסער שלהם, הם טענו: “הוא אומר שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. זו בדיחה”. לא תפסתי מה הם מתרגשים כל כך. זה היה לפני הבחירות הקודמות, מנין הם כבר ידעו שגבאי ומפלגת העבודה ייכשלו?

מסתבר שהם, אנשי השטח של המפלגה, הבינו את התהליכים התת־קרקעיים שמחסלים את המפלגה שלהם. זה אכן קרה. גבאי לא הביא את המנדטים. עמיר פרץ שהגיע אחריו לא שינה הרבה. פתאום צץ גנץ, וינק את כל הקולות של השכבות שנהגו להצביע עבור מפלגת העבודה. אין לזלזל גם בכוח המשיכה שלפיד הביא לכחול לבן. כבר קודם לכן הוא זכה למספר מנדטים לא קטן באזורי הארץ העשירים, שהפכו למאגר הראשי של ההצבעה למפלגות השמאל.

איכשהו גם לפיד היה בעיניהם ניגוד לליכוד, מפלגה שהם לא יצביעו לה לעולם. לפיד היה כבר קודם הגורם להיעלמותה האיטית של מפלגת העבודה. באותם אזורי ארץ מבוססים שבהם היה למפלגת העבודה מעמד חזק, ראו פעילי מפלגת העבודה בפליאה איך יותר ויותר מצביעים עוזבים את העבודה ומצביעים ליאיר לפיד.

פעם, באיזה מפגש חברתי שהייתי בו, שכולו היה מורכב מאנשי אותן שכבות אמידות ומשכילות, אמרה אישה איכותית, מפעילות מפלגת העבודה, בכאב: “אני לא מבינה איך זה שברמת השרון כל כך הרבה מצביעים ליאיר לפיד”. מהיותי איש חברותי, התערבתי בשיחה ואמרתי: “נכון, והדבר הכי משונה הוא שכל כך מעט אנשים ברמת השרון מצביעים לליכוד”. לא אשכח את הבעת התימהון העמוק בעיניה כשהיא שמעה את האמירה הזו שלי.

רמת השרון היא מושג שמתאר את האנשים שיש להם, ובצדק. נדיר שהם יצביעו לליכוד. בכל אופן, אותה ידידה שלי, פעילה במפלגת העבודה, נתקלה בעוד התנהגות בלתי הגיונית של המצביעים: אזורי מגוריה, שבהם מפלגת העבודה הייתה חזקה, פתאום נצבעו ביאיר לפיד, ואחר כך בצבע עז של כחול לבן. הצבע האדום של מפלגת העבודה נעלם כמעט לחלוטין. איך קרה שמפלגה כזו הפכה להיות כל כך שולית?

בצעירותי הצטרפתי למפלגה הזו, שאז קראו לה מפא”י. יש לי פנקס חבר במפא”י, והוא שמור במגירת הזיכרונות שאני לא מתבייש בהם. זו לא רק הייתה המפלגה הגדולה ביותר, ולכן המאחדת ביותר, אלא זו הייתה מפלגה בעלת להט ציוני מעשי מובנה. חזק. מוביל קדימה. מיישב. בונה. מגן על הנבנה. מרחיב גבולות. מקבץ את תפוצות ישראל. מי לא יעריך מפלגה כזו?

לא הייתי תמים, למרות שהייתי בן פחות מ־20 כשהתקבלתי כחבר במפא”י. ראיתי את החולשות שלה, שהיו בעיקר כוחם של העסקנים. ידעתי שהסוציאליזם נושא בחובו גם סכנות פגיעה בחופש הפרט. הערכתי את אידיאל ההסתפקות במועט, שהתקיים באמת ולא רק על הנייר, אבל ידעתי שמה שקרוי הערכים הפועליים הוא זיוף. כולם במפלגה ידעו זאת. ידעתי שאם בת של אחד מראשי מפלגת הפועלים תביא הביתה פועל, כל המשפחה תתעלף. ידעתי, בקיצור, שאין מפלגה מושלמת, או שלטון מושלם, או אידיאולוגיה מושלמת. עם זאת, הבנתי מה טוב במפא”י, והיה טוב למכביר.

לצערי, בסופו של דבר המפלגה עזבה אותי. לאט־לאט היא פסקה להיות מפלגה ציונית אקטיביסטית, גם ההסתפקות במועט טבעה בתאוות המותרות. הקיבוצים היו עדיין המעוז של הערכים הנכונים, אבל גם הם, כמו שאר המפלגה, נפגעו מהגרוע ביותר: האשמה עצמית בניצחון הציונות.

התפיסות האלה, המתחזות כמוסריות, היו מגונות בתחילה בעיני המפא”יניקים, והם ידעו לעמוד כנגדן יופי. אך לאט־לאט הן השתלטו על המפלגה מבפנים וחדרו לעצמות השלד. לבסוף ניצח אותה הזרם שניתן לקרוא לו ציוני מתנצל. התחילו להעריך יותר את מבקרי הציונות מאשר את מבצעיה. אלה היו כוחות הרסניים שלא תיארתי לעצמי שיכולים לעלות, אז, כשהייתי קיבוצניק בנצר סירני, מוקף בענקים של יום־יום.

לא חידשתי את חברותי במפא”י, לא הצטרפתי מאז לאף מפלגה אחרת. בכל זאת, חבל לי על היעלמותה של מפלגת העבודה.