המחאה בחברה הערבית הולכת וצוברת תאוצה. עצרות מחאה מתוכננות לאורך החודש וכוללות מעבר להפגנות גם את הקמתו של אוהל מחאה מול משרדי הממשלה. קו ישיר מחבר בין גלי המחאה המתגברים נגד אוזלת ידה של המשטרה מול גל הרציחות והפשיעה בחברה הערבית לבין החלטת הרשימה המשותפת לחרוג ממנהגה וליטול חלק בהליך ההמלצות על המועמדים לראשות הממשלה. החברה הערבית שבה לגלות את כוחה. לראשונה זה זמן רב היא תובעת להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, ובתוך כך לקבל את השירותים החברתיים המגיעים לה. כמו בכל חברה דמוקרטית, היא עושה שימוש מושכל ונכון בכלי המחאה הלגיטימיים. במקום לראות בכך התפתחות חשובה שטומנת בחובה הזדמנות לשיפור חיי החברה הישראלית בכללותה, נציגי הממשלה עסוקים בהכפשות ובליבוי השסע היהודי־ערבי, ופועלים נגד איכות החיים המגיעה לאזרחי ישראל בכללותם. 
 

מאז פרצו המחאות עסוק השר לביטחון פנים גלעד ארדן בהתגוננות תוקפנית מפני טענותיהם של ראשי הרשימה המשותפת ומגלה התנגדות חריפה ובלתי עניינית למחאות. במקום לקחת אחריות ולהוביל מהלך מנהיגותי ליצירת שיתופי פעולה קונסטרוקטיביים עם מנהיגי החברה הערבית, הוא מנהל קרב ציוצים עם יו”ר הרשימה המשותפת ח”כ איימן עודה, ונתלה בטורו של קלמן ליבסקינד המאשים את התרבות המאפיינת את החברה הערבית באלימות הגואה בה. ואולי אלו ציפיות מוגזמות ממי שזה כשנה לא מצליח למנות מפכ”ל, וממי שטרם הבין שלממשלה שהוא חלק ממנה יש אחריות גם למערכת החינוך של החברה הערבית. 

לצדו של ארדן, שר התחבורה בצלאל סמוטריץ’ לא פספס הזדמנות לתת דרור להשקפותיו הגזעניות ולליבוי השסע היהודי־ערבי. ביום שישי האחרון הוא צייץ בטוויטר: “מזל שהח”כים הערבים החרימו את ישיבת הפתיחה של הכנסת. הם עוד היו יורים שם כהבעת שמחה/עצב/מחאה/סתם מתוך הרגל”, וצירף סרטון קצר שלא ברור מה המקור וההקשר שלו, ואשר בו נראה אדם יורה ללא הרף באוויר. בהמשך, בתגובה לציוץ של ח”כ עודה, הוא השיב בציוץ שאם היה מופנה כלפי יהודים היכן שהוא בעולם, היה מחזיר אותנו לשנות ה־30 בגרמניה: “אנחנו (היהודים- ר”ע) פשוט מכניסי האורחים הגדולים בעולם עוד מאז אברהם אבינו, ולכן אתם עדיין כאן. לפחות בינתיים”.
 

החברה הישראלית צועדת היום בשני כיוונים הפוכים. מצד אחד, גוברים בה קולות הימין הקיצוני, שסרטון “הערבים נוהרים” הידוע של ראש הממשלה, כמו גם חוק הלאום, גירו את תיאבונם, והם מבקשים לקבע את מעמדם הנחות של האזרחים הערבים. מנגד, הולכים ומתעצמים הקולות בקרב השמאל, ובחברה הערבית עצמה, הקוראים לשילובם של האזרחים הערבים; קולות המבינים כי מעבר לערך הדמוקרטי הבסיסי של שוויון, קידומה של החברה הערבית והפסקת הבידול שלה יצעידו קדימה את החברה הישראלית כולה.
 

אם תקום כאן ממשלת אחדות עם או בלי ביבי, שבעת המנדטים של ימינה, המהווים את רוח הדה־לגיטימציה לציבור הערבי תוך רכיבה על מצוקת החסינות של נתניהו, יעשו את דרכם המבורכת אל האופוזיציה. עבור השמאל, תהיה זו הזדמנות פז לקדם את המוטיבציה של החברה הערבית להשתלבות.